ספרי שירה הם מציאות נדירה בכל עם, תרבות וארץ. למה? אולי כי משוררים הם דמויות שהולכות ונכחדות מהעולם המעשי והתזזיתי שלנו? אולי כי מאז ומעולם אנשים מתבוננים היו אחוז קטן באוכלוסיה? אולי כי שירה היא לא תחום תכליתי, מעשי, כזה שאפשר לגזור ממנו רווחים בעולם הזה?
לכן שמחתי שטובה לוריא, אישה מקסימה שזכיתי להכיר, סיפרה לי שהיא מוציאה ספר שירה. שמחתי לשמוע על מישהי שעושה משהו שטוב לה, שהיא טובה בו, ואחרי שקראתי את השירים – נוכחתי שגם טוב לעולם.
ביקשתי מטובה שתכתוב כמה מילים על עצמה. איך נולֶדֶת משוררת? איך מתעורר אצל אישה רגילה, אמא לילדים צפופים וחמודים חיידק השירה? והאם היא חולמת על חרוזים בלילות?
טובה:
"בדיוק כמו כל מתנה שמקבלים עם עטיפה,
יש לי את היכולת, והאהבה הגדולה, והזכות לכתוב שירים,
היו כמה עטיפות, לפני שהגעתי ל'מתנה' עצמה,
תחילה אהבתי לקרוא שירים, אחר כתבתי למגירתי המתפקעת,
אחר כתבתי בזמנים מיוחדים, ופתאום, גיליתי, שאיכשהו החלפתי סטטוס.
משוררת. ממש לא כמו שדמיינתי משוררות… בלי כובע קש רחב,
בלי מבט חולמני בעניים.
מציאותית להפליא, ועם זאת משוררת.
הכתיבה המציאותית שלי, ויחד איתה הכתיבה בגוף ראשון או שני,
גרמו בהתחלה להרמת גבות כאילו אומרות 'כמה- חוויות- את- עוברת'
אבל לא. הכתיבה היא כזו, מקורקעת, ודואה מעט אל החלום,
אבל היא לא העתק הדבק של חיי, היא מגיעה מתוך מעורבות בדעת, עם הסביבה,
ועם המציאות.
ועדיין יש כאלו שיחשבו שמציאות חיי מורכבת מחרוזים,
ותמיד תישפך לי הגיגית, על השמלה החגיגית. נו מילא…:)"
טובה שיתפה אותנו לבקשתי, בכמה שירים מובחרים מסגנונות שונים, ואולי זה הכישרון שלה, לתזז בין עומק, רגש והומור במומחיות.
חוטים במרצדת
מַנְגָּנוֹן, וְשִׁיר עֶרֶשׂ
אָהִיל צָפוּף מַלְכוּתִי
פְּעִיָּה רַכָּה. אֲרֻכָּה
יָלַדְתִּי.
נְשִׁימוֹת נְעִימוֹת
אֶצְבָּעוֹת סֻכָּרִיּוֹת
פְּלוּמָה שַׁבְּלוּלִית
רַכּוּת חֲלוֹמִית
מִצְמוּץ קָטָן
עַפְעַף וְרִיס
פּוֹקַחַת עֵינַיִם
בּוֹהָה בֵּינְתַיִם
וְהַמִּרְצֶדֶת מִסְתּוֹבֶבֶת
מַבָּט חַלָּשׁ וְלֹא מְמֻקָּד.
נִתְלָה, נִתְפַּס, נֶאֱבַד.
מְכוֹנִית וּפַרְפַּר
כַּדּוּר וּמַשָּׂאִית
בְּמָחוֹל אִטִּי,
בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי.
וְשׁוּב הֵם מוֹפִיעִים בַּסִּבּוּב
וְאַתְּ לוֹכֶדֶת כֵּן וְלֹא
לְסֵרוּגִין, בְּהִבְהוּב.
עַל הַגַּלְגַּל שֶׁמִּסְתּוֹבֵב.
עַכְשָׁו זוֹ אֶת
קְטַנְטֹנֶת בַּעֲרִיסַת הַמַּלְכוּת
מָחָר זֹאת יַלְדָּתֵךְ
נֶכְדָּתִי.
וְשׁוּב.
מוֹקִירַת הַשַּׁבָּת
מוֹקִירָה מַשְׁכִּימָה
לַעֲשׂוֹת לְשַׁבָּתָהּ
מָתְנֶיהָ מְשַׁנֶּסֶת
עַל הַדָּג מִסְתָּעֶרֶת
בְּבִטְנוֹ מְעִיפָה מַבָּטָהּ…
לָשָׁה וְאוֹפָה
מְקַפֶּלֶת מַקְצִיפָה
מִקְלָעוֹת שֶׁל שֵׁשׁ,
מְשׁוּחוֹת חֶלְמוֹנִים
מְחַכּוֹת לְתוֹרָן בַּתַּנּוּר
מְכַבֶּדֶת הַדִּירָה
פּוֹרֶשֶׂת מַפָּה
הַכֹּל בְּהֶחְלֵט כְּבָר גָּמוּר
טוֹעֶמֶת מְתַקֶּנֶת
מַנִּיחָה כּוֹבָעֵי הַחֻלִּין
מַחְלִיפָה הַשְּׂמָלוֹת
מַדְלִיקָה הַנֵּרוֹת
אֶת פְּנֵי הַשַּׁבָּת
מְקַבֶּלֶת מוֹקִירָה
וְנָהָר שֶׁל דְּמָעוֹת
מֵצִיף עַד גָּדוֹת
מְבַקֶּשֶׁת עַל אוֹצָרוֹת וְרוּחַ
מִתְפַּלֶּלֶת, בְּלִבָּהּ לֶהָבָה
—
מוֹצֵאת הַיַּהֲלוֹם בְּקִרְבָּהּ!
כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ
כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ
חֹם פָּנַי
כְּבַת שָׁלֹשׁ,
נְזוּפָה,
מִטְפַּחַת צִבְעוֹנִית
בְּבוּשָׁה צְרוּפָה
קָבָל עָם וְעֵדָה
סַפְסַלִּים מְלֵאִים בַּגִּנָּה…
צֹאן מַרְעִיתִי,
וּשְׁאַר הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי.
'תִּתְבַּיְּשִׁי לָךְ'
(אֶלָּא מָה?)
וּבָלַעְתִּי בִּדְמָמָה
וְהַפֶּה לֹא עָלַב,
וְאוּלַי…
כּוֹכָב נוֹלַד.
כֶּסֶף וְעֵצִים
הַכִּירִי אֶת הַתְּלוּשׁ
הֲלֹא הוּא הַסִּבָּה
דַּף תְּמוּרָה קָלוּשׁ
בְּשֶׁלּוֹ, יָצָאת לָעֲבוֹדָה
עָבַדְתְּ כָּל הַחֹדֶשׁ,
הֶעֱבַרְתְּ כָּל יוֹם כַּרְטִיס
יָצָאת בְּשֵׁשׁ בַּבֹּקֶר
לְיוֹם עֲבוֹדָה מֵתִישׁ
הַיּוֹם הִגִּיעַ 'הָרִאשׁוֹן',
הַמִּינוּס מְחַכֶּה לוֹ,
פּוֹתֵחַ פֶּה, מוֹצִיא לָשׁוֹן
וְלֹא נוֹדַע
כִּי בָא אֶל קִרְבֶּנוֹ
עוֹבֶדֶת כָּל יוֹם
הַמַּשְׂכֹּרֶת פַּעַם בְּ…
אֶת הַסִּבָּה תִּרְצִי לָדַעַת
טְעִימָה מֵעֵץ הַדַּעַת…
