למה אין לך טראומה מהתקופה שלמדת ללכת?

– זוכרת איך התחלת ללכת?

 – ודאי שלא, אבל עובדה, אני הולכת וגם עושה את זה בכיף!

– ומה? אין לך טראומות מכל הנפילות? ופגיעות מהכישלונות?

– לא! כנראה הייתי עטופה בהמון תשומת לב, מחיאות כפיים עידוד וחוויות הצלחה שאהבתי לנסות שוב ושוב…

– ומה עם הצחוק שהתגלגל סביבך כשטעית בלשונך, וחיברת כל מיני מילים מוזרות בעברית בזמן שניסית להסביר את עצמך? לא נפגעת? לא החלטת שזהו, לא תנסי יותר?

– לא! אני רואה את עצמי צוחקת עם כל כך הרבה אהבה עם הפעוטות המתוקים שלי שעושים טעויות לשוניות, נראה שהם מרוויחים חיבה והתפעלות מכל ניסיון, ועכשיו אני מבינה שזה שונה!!

אז זהו זה, שאכן  כאן נעוץ ההבדל, כשהיינו מדדים במתיקות אין סופית במודל מיניאטורי קסום, נפלנו, טעינו, כאבנו ואפילו בכינו, אבל קמנו שכחנו וניסינו שוב, כי המסר של הסביבה שידר לנו הערכה התפעלות ועידוד שהופכים כל ניסיון לכיף ומשאירים טעם טוב מהאתגר.

ואילו ככל שאנחנו גדלים המסר הזה לצערנו הולך ודוהה, הוא מחליף את עצמו במסר של הישגים ותוצאות ולא של הנאה מעצם האתגר והמאמץ, החוויה הולכת ונשכחת ואט אט תופס את מקומה מסר של השוואתיות מעיקה עם מסקנות מקטינות: "רק 70 כשכולם קבלו מאה". "רק בתפילת 18 הוא עומד ומתפלל, שאר הילדים לא קמים מהמקום והוא משוטט ללא הרף". "בת סמינר שאפשר לצפות ממנה רק להדחת כלים של ארוחת הערב וגם זה במאמץ תזכורות גערות וסנקציות".

לקטנצ'יק השמנמן לא אמרנו בגערה: "נו כולם כבר הולכים בגילך, קדימה לעמוד ולצעוד!" ידענו שזה לא יעבוד, ידענו מעל לכל ספק שאם אנחנו רוצים לראות אותו הולך אנחנו צריכים לקשר לפעולת ההליכה חיוכים, צחוקים, אהבה וכיף! וגם לחכות בסבלנות! להמתין לרגע שבו הוא יחליט שהוא כשיר, שהוא מנסה, שהוא רוצה וששווה לו "לסבול בשביל ליהנות" כלומר להתאמץ וליפול כדי להצליח.

ולא העזנו לאהוב אותו פחות בגלל שהוא מאכזב אותנו, לא נענה לבקשותינו, ולא עומד בציפיות! חלילה! המשכנו לחבק לחייך ולשמוח אתו בכל שאר התחומים היפים שהראה בעצמו והאיר לנו בהם את החיים…  ודווקא לכן, הוא ידע שאפשר לסמוך עלינו, לתת בנו אמון לתת לנו יד ולנסות לעשות את הצעדים הראשונים, הוא ידע שנשים לב לכל הצלחה זעירה, נראה אותה ונריע לו. הוא ראה את הניצוץ בעניים ושמע את תרועות הניצחון שלא אכזבו אותו.

אז מה קרה לנו??

זה עבד לנו כל כך יפה אז, הילדים למדו ללכת, למדו לדבר, והייתה אוירה כפית ושמחה. אז למה נטשנו את השיטה המצליחה הזו?! התשובה פחות עקרונית, המסקנה קריטית: הבה נחזור אליה במלוא המרץ! השיטה הזו עובדת עד גיל זקנה ושיבה והיא פשוטה וקלה עבור כל מי שמצליח לשים את האגו שלו בצד, להיזכר באהבה הגדולה שלו לילדים, וברצון העצום לעזור להם להתקדם ולהוציא מעצמם את כל האנרגיות והיכולות שיש בהם.

לא רואים מה שלא, ואם ראינו לא מדברים עליו, עושים את עצמינו כאילו לא ראינו.

זה לא קל לראות את הכלים בכיור ורק לבקש בלי לכעוס ולהטיף, לא לומר בביה"כ: "נו שב כבר, למה אתה מסתובב כל הזמן?"

אוהבים, מתפעלים, ומרוצים מכל מיני דברים פשוטים גם אם לא מושקעים מדי.

"איזה ציור מדוייק, כמה עליז וצבעוני", "איך שיחקתם יפה יחד", "המגדל הגבוה שהצלחת לבנות הוא ממש אליפות" "החולצה נקיה ומסודרת יפה," "הנמשים שלך – מתיקות מיוחדת".

מרחמים על ילד שנכשל, לא כועסים, לא מטיפים מוסר מנחמים ומעודדים שיהיה יותר טוב.

אוי מסכן, התאכזבת מהציון? בפעם הבאה בעז"ה תזכור לבקש עזרה ותקבל יותר, "זה באמת עצוב להסתכסך עם חברים, אל תדאג אתם תשלימו"

מחפשים את מינימום היוזמה/ההצלחה ומדברים עליה בהתפעלות בעיניים נוצצות ומשויצים בה באוזני כל מי שמוכן לשמוע.

"אמא, את שומעת? כל תפילת 18 עמד במקום! עיניים בסידור ולא זז!" אני יודעת שזה לא היה לך קל ולכן אני ממש מתפעלת! כיף לראות את הכלים מודחים בלי שאבקש ואזכיר!

מחכים בסבלנות ומאמינים באמת ובתמים שההצלחה המזערית תרחיב את עצמה אפילו בקצת.

תזכרו שהעולם עומד על מי שבולם פיו, זה תקף גם מול ילדים! ומותר רק לומר "אני יודעת שיום אחד כבר תצליח לשבת במקום גם בזמן התפילה…"

כשההצלחה מתרחבת שמים לב לזה! ומציינים את זה, (וכמו ב- 4 מתפעלים מההתקדמות)

"ראיתי אותך ליד אבא, לא רק בשמונה עשרה אלא גם בשמע ישראל!! זה היה מרגש!", "הפעם התכוננת למבחן במשך שעתיים, בשבילנו זו התקדמות גדולה ומראה לנו שאתה בכיוון הנכון."

 להארות הערות ושאלות –

יעל סלע – YAELSELA9@GMAIL.COM

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.