הנס שפגשתי בדרך: טור להיפרמזיסיות

"אמא," יצחקי משך בשמיכה.

לא הצלחתי להסתובב אליו. "מה?" שאלתי ללא קול.

"אמא, מאוחר."

"אה…" הצלחתי להוציא הברה.

"אמא, אני צריך בגדים."

הסתובבתי, הסתחררתי מהסיבוב. ברוך ה', הצלחתי להרים קצת את הקול. "תלבש את הבגדים מאתמול, צדיק."

"אבל הם מלפני יומיים, הם מלוכלכים."

"אז תיקח מהארון או מהכביסה, או—" זהו. יותר מזה כבר לא יכולתי. גוש ענק של בחילה נתקע לי בגרון ועצר את המילים.

שקעתי חזרה לערפל, לא שמעתי ששמעון נכנס, לא שמעתי איך הוא מארגן את הילדים ומה הוא מביא להם לאכול. העדפתי לא לשמוע, זה מעבר לכוחותיי.

"אבא, מה יש לאמא, היא חולה?" חדר קולה של מירי לתוך ערפל הסבל שאפף אותי.

"כן. אמא חולה. עוד קצת זמן היא תרגיש יותר טוב."

"וזה— זה מסוכן, אבא?"

"לא," ענה בעלי בפשטות. אבל אני, ששכבתי מיוסרת במיטה לא הייתי בטוחה שהוא צודק. גם פיזית. נפשית אני ודאי בסכנה. לא בטוח שאשרוד, כמעט בטוח שלא.

כשהילדים יצאו ושקט השתרר בבית נכנס שמעון לחדר שינה. "דינה? אמא שלך שואלת אם יש לך כח לדבר."

הנעתי את ראשי מימין לשמאל. אין לי כח לדבר. אין לי כח לכלום.

בעלי לחץ על מקש הספיקר. "הנה, את על הרמקול," הוא אמר לאמי.

"דינה'לה, את שומעת אותי?" קולה של אמא נשפך בדאגה.

לא עניתי.

"היא שומעת," אמר בעלי.

"דינה'לה, תחזיקי מעמד, טוב, נשמה? בסוף זה יהיה לך שווה. זה בסדר שאת כל הזמן במיטה, תשכבי כמה שאת יכולה, אם זה מה שעושה לך טוב."

זה עושה לי טוב? למי עושה טוב לשכב על מיטה לבהות בתקרה, להסתחרר מבחילות, להקיא וחוזר חלילה?

"אז למה את שוכבת אם זה לא עושה לך טוב?" רצה שמעון להבין.

בכיתי מתסכול. "כי אני לא יכולה לקום, אין לי כח, אתה לא מבין?"

לא. הוא לא מבין. ואיך יוכל להבין אם אף פעם לא היה במצבי? מסכן, הוא גם צריך לטפל לבד בילדים, בכביסה ובבית, וגם להכיל את הדמעות שלי. זאת אומרת לנסות להכיל, הוא אף פעם לא מצליח באמת להבין למה אני לא מתפקדת.

החברותא שלו, שמגיע כל יום מצויד בסנדוויץ מושלם שאשתו הכינה לפני שיצאה לעבודה, למרות שהיא מטופלת ביותר ילדים מאתנו, לא מבין למה בעלי מאחר שוב. והוא, מסכן, אין לו איך להסביר את עצמו. נפל אם אישה שלוקחת כל דבר קשה מידי.

השוויגער חושבת שאני עושה עסק מכלום. "חסר לך אוויר טוב וקצת ויטמינים," היא נאמה לי על רמקול. "גם אני עברתי תקופות מורכבות בחיים, ואני אומרת לך, ויטמינים ואוויר זה המתכון. קומי, תצאי החוצה, תנשמי אוויר טוב, תהיי בן אדם חדש. תעלי אלינו, תאכלי מנה טובה של כבד, והכל יחלוף."

ברר…. שאני אוכל. מנה. של כבד. רק זה מה שחסר לי.

אמא שלי דווקא חושבת שהכי טוב לנוח. "תנוחי כל הבוקר כדי שיהיה לך כח לקבל את הילדים בצהריים."

אני נחה כל הבוקר, אין לי כח לקבל את הילדים בצהריים.

יום אחד נשברתי. בדקה של חסד מצאתי בי כוחות לפתוח את הפה. התקשרתי לחני, חברה קרובה, ושיתפתי אותה במה שעובר עלי. ספרתי לה על הילדים המוזנחים, על בעלי המתוסכל, על החולשה הקיצונית, על הבחילות, על היובש בגרון ועל הקושי לשתות ולאכול, סיפרתי לה גם על השכנה שראתה אותי יום אחד עומדת בחלון והתקשרה אלי מבוהלת. "תגידי, הכל בסדר אתך? את לא נראית טוב."

"אני לא יכולה יותר," בכיתי בטלפון. "מבטיחה לך, חני, אני— לא— שורדת. אני— חייבת נס—" השתתקתי, מתייפחת בשקט.

חני לא נבהלה. היא מכירה אותי, זה לא פעם ראשונה שאני נמצאת בנסיון הזה. גם היא יודעת, בדיוק כמוני, שהתקופה הזאת תעבור. "תגידי דינה, לאם הדרך התקשרת?"

"למי?"

"אם הדרך."

"מי זאת?"

"אם הדרך זה הנס שלך," עונה חני. "הנה, המתיני שניה, אני כבר מביאה לך את המספר." שמעתי אותה מדפדפת ביומן השיחות. "תרשמי, אפס שבע שתיים שתיים, שבע שתיים שתיים, שלוש אחד אחד."

רשמתי. 0722722311 – אם הדרך.

"התקשרי עכשיו, בהצלחה" אמרה חני וניתקה.

התקשרתי. לחצתי אחד, קבלתי יועצת אישית, אכפתית מבינה ומכילה.

היא הייתה הנס שלי. שלנו. החיים שלנו התהפכו.

קודם כל קבלתי הכרה. פתאום הבנתי שאני לא סתם מפונקת שלוקחת את החיים קשה. זה לא פסיכולוגי ולא נפשי. אני מתמודדת עם היפרמזיס, מחלה שתוקפת נשים במצבים מסויימים. ואני לא לבד במצב הלא מוכר הזה, יש עוד הרבה נשים טובות וצדיקות שסובלות כמוני. ויש מה לעשות.

יש דרך להעזר, יש במה להקל.

בארגון הנגישו לנו חומר מקצועי, כיוונו אותנו ליעוץ, המליצו על טיפול תרופתי ועזרו לנו גם למצות זכויות.

"בערים מסויימות יש לנו גם מתנדבות לבייביסטר ועזרה טכנית," סיפרה לי המלווה שלי. "כמה חבל שאצלכם עדיין לא הצלחנו לגייס, הייתי באה בעצמי לעזור לך, אם רק הייתה לי אפשרות."

אבל אין לה, כמובן, גם כך היא עושה בשבילנו מעל ומעבר. חינם. ללא שום מטרת רווח.

כיום, אחרי שהתאוששתי מהתקופה הקשה, אני רואה לנכון לשתף אותך במה שעבר עלי. אם את מזדהה איתי, מכירה את ההרגשות מקרוב, אני ממליצה לך מאוד לפנות גם לאם הדרך. הם יהיו הנס שלך, מבטיחה. חבל לסבול לבד.

אם סתם כך נגעתי לליבך, אולי תהיי את שליחה טובה לעזור לעוד אמא סובלת. לעוד ילד רעב. לעוד אבא מתמוטט. תוכלי להצטרף לעשיה המדהימה הזו, להושיט יד ולב – בעזרה בבתים,  בבייביסיטר או בעבודות משרדיות. תוכלי גם לתרום וכך לעזור לארגון להתפתח ולהגשים את היעדים שלו. התקשרי לאם הדרך: 0722722311. לתרומות הקישי 3 או לחצי כאן. להצטרפות למערך החסד השאירי הודעה להנהלה בשלוחה 9 או שלחי מייל לכתובת: m0722722311@gmail.com. תצטרפי, ותזכי להיות שותפה בנפשות רבות מישראל.

המאמר אינו מאמר ממומן, הוא הועלה בהתנדבות על ידינו, כדי להנגיש את המידע על "אם הדרך" לנשים שסובלות מהיפרמזיס

יש לך גם מיזם התנדבותי לתועלת הציבור? נשמח לתת לו במה ללא תשלום.

כתבי לנו ל: shvirega@gmail.com