את יודעת, בכיתי אתמול לחברה לעבודה, יצאתי מהסמינר ילדה טובה.
כלומר, לא תמיד הייתי ילדה קלה למערכת, כי לא אהבתי להשקיע בלימודים והיו לי המון "עיסוקים חשובים" אבל הייתי ילדה טובה, נאמנה למערכת, גם כשצעקו עלי או נזפו ידעתי שזה בצדק, וגם אם לא תמיד נצמדתי לתקנון הבנתי אותו, הבנתי את מה שעומד מאחוריו.
הייתי בכיתה י' כשהיה את הכנס ההוא בבניני האומה. נפגשנו עם כמה סמינרים לתוכנית חגיגית והמקהלה שרה אז את השיר הזה לראשונה:
"חושבת עליך יותר מתמיד
דווקא ברגע הזה
וחשה את לבבך מרעיד
מגודל המחזה".
וכמה עוצמה היתה ברגע ההוא שכולנו הנפנו דגלים ושרנו :
"כי כל שלהם משלך הוא".
ככה, כשהתמונה של שרה שנירר על המסך, כמה גאווה היתה להיות אז חלק מכל זה.
כמה קשה היה להרגיש שאת לא…
ולא בגלל שסטית מהדרך, לא בגלל שבחרת באורח חיים קצת שונה, לא.
אני עדיין אני.
אישה חרדית, בעל אברך, ילדים בישיבות מצוינות.
אבל יש לי ילדה אוטיסטית. זה מספיק, מספיק בשביל לא להיות שייכת.
לסמינר הראשון פניתי בתמימות, אחרי הרבה מחשבה, התייעצויות ובירורים.
בחרתי סמינר קטן, עם רמה לימודית נמוכה יחסית ויחס אישי של הצוות.
בדקתי את סל השעות ששירה תקבל כשנגמור את האבחון (הייתי אז עדיין באמצע) וקבעתי פגישה עם אחראית הרישום.
הגעתי לסמינר, "בתיה?, מה את עושה פה???"
מלכי, למדה שנה מעלי בסמינר, היינו מיודדות.
"מה את עושה פה?" אני מחזירה בשאלה כמו יהודייה כשרה.
"אני מחנכת כיתה י"א".
"יפה לך" אני עונה, רואה את התמיהה על הפרצוף, את המבט שבוחן אותי, מוודא שנשארתי "נורמאלית" כלומר השאלה צעקה לה מהעיניים, "למה את מגיעה אלינו לסמינר??"
"הבת שלי" אני עונה, קצת בשקט, כי פתאום לא בא לי לעדכן כל אחד ולשפוך את הסיפור, את כל הקשיים, אבל מבינה שאין ברירה ואני אצטרך כל בדל של קשר אפילו לסמינר הזה – סמינר סוג ג'.
"היא", אני מתחילה קצת לגמגם, "לומדת בבית ספר רגיל בכיתה רגילה אבל יש לה קצת בעיות". אני נושמת עמוק. "היא לקוית שמיעה, וגם עם קצת בעיית תקשורת, כלומר אוטיזם בתפקוד גבוה, וגם קצת בעיות מוטוריות, וגם"… אני נושמת עמוק שוב, "אני חייבת בשבילה מקום קטן ומכיל יותר, לא יכולה להכניס אותה לסמינר ענק עם 50 בנות בכיתה".
היא מופתעת, וגם מנסה לא להראות כמה היא מרחמת עלי.
"בואי , תיכנסי כאן למשרד, האחראית על הרישום תשב אתך".
אני יושבת עם הרשמת, מדברת בפתיחות כדרכי, מסבירה הכל על הבעיות, על הזכויות של הילדה, על הרצון, המוטיבציה שלה, של כולנו…
היא שואלת פרטים עלינו כמשפחה, הכולל של בעלי, הישיבה שבה למד, הישיבות שלומדים הבנים.
גם היא קצת מתפלאת למה באתי, מנסה להבין אם אני מסתירה בעיה גדולה יותר.
"לא", אני עונה בתקיפות, "זה לא שום דבר אחר, הכל גלוי ונקי, לא נכון לבת שלי סמינר ענק גם אם זה המקום הטבעי למשפחה שלי, זה לא לטובתה הלחץ הלימודי, וכמויות הבנות שעוברות במסדרון, בטח לא מחנכת שבקושי מכירה את התלמידות".
"נעמוד אתכם בקשר" היא עונה בנחמדות.
אני יוצאת משם בהרגשה שאני גיבורה עולמית ששמה את טובת הילדה לנגד עיניה, ולא חושבת בכלל על בושות או מה יגידו, מסתכלת בחשאי על הבנות שבחצר לראות שהן בסדר, לבושות נורמלי, ונראות כמו שצריך.
הן כן.
והצוות עשה רושם מאוד אכפתי.
יש לי הרגשה טובה.
לשבועיים.
אחרי שבועיים הסגנית של בית הספר מתקשרת בטון לא ברור: "הם מוכנים לקבל את שירה, אבל יש להם תנאי, שתתחייבי להם שגם תהילה ואילה יבואו לסמינר שלהם…"
"נראה לך??"
אני בשוק, מבינה את האינטרס שלהם, רוצים לשפר את הרישום, אבל אין שום סיכוי שזה קורה.
"שום סיכוי". אומר גם בעלי, "אנחנו נלך לשאול ולהתייעץ אבל זה לא הולך לקרות"…
ואני מבינה.
מבינה שפרפר בי חלום תמים מאוד.
שאני לא באמת מבינה עד כמה אני נאיבית. עד כמה הדרך הולכת להיות קשה ומורכבת.
האורות שלי כבים, כמו בשיר, ואני רק רוצה לחזור להיות ילדה קטנה ותמימה.
לתגובות, בתיה: ratsufahava@gmail.com
11 Responses
אחחחח
כמה לא מפתיע
העולם שלנו מלא במניפולציות ואינטרסים
מצטרפת לרצון שלך לחזור לתמימות של פעם
כשחשבנו שהעולם הוא מקום טוב
או לכל הפחות הוגן…
ואם לא, תמיד יכלנו להגיד 'זה לא פייר'
אוף
חבל שהתחלפה הכותרת…
הרי מה שתיארת הוא רצון למסחר את המצוקה שלכם, ולא התשובה השלילית שענו לך כל הסמינרים, אם זה מה שקרה, נדמה לי שזה מה שסיפרת.
אבל באמת, לענין הסמינר – האם יעזור לילדת ASD סמינר קטן ו"מכיל"? האם בו לא תגער בה המחנכת קבל עם ועדה על התנהגות לא מתאימה? [לא מתאימה להתנהלות בכיתה, לא ח"ו ענייני הנהגה או בנ"א לחברו או חוצפה] האם בסמינר הקטן והמכיל אפשר לסמוך על מורות כבודות ומנוסות ואימהות בעצמן שהעין שלהן תבחין והלב שלהן ירגיש ויבין – מה שתלמידות בנות 15 מבינות ומרגישות? ולא תגיד לה וזה ציטוט "אם את לא מבינה מה הבעיה את כנראה לא מתאימה ללמוד כאן, את צריכה סמינר לבנות כמוך".
אז כנראה באמת צריך סמינר קטן ומכיל, ואין מה לרצות אפילו להגיע למקומות הגדולים והממוסדים והשחוקים.
וכנראה – בטוח- שצריך שכולנו ניתן לב ונטה אוזן ונפתח שערים – ונראה את מי שממול.
בימי עמק התלאות הללו, בואו נעשה מאמץ לראות מעבר ולתת יד, גם אם ידינו עמוסות.
מה רצית לכתוב, לא ברור.
זה מה שהיא כותבת… שהיא וויתרה על היוקרה האישית וחשבה על טובת הבת שלה, ורצתה סמינר קטן ומכיל שהוא כנראה לא בשורה הראשונה וגם לא בשנייה, והסכימו רק עם בתנאי שתרשום את שתי הבנות הרגילות שלה.
ומה פירוש "רצון למסחר את המצוקה שלך". ריבונו של עולם, קצת רגישות.
בתיה, הסיפור של נוגע ומטלטל, תודה שאת כותבת אותו.
סליחה אם אני נשמעת קצת בוטה, בתור אמא לילד עם בעית תקשורת קלה שמתמודדת בדיוק באותו מקום (רק מול החיידרים)אבל אני קצת מבינה את הסמינר,
אם כל הכבוד את מצפה שהסמינר יבוא לקראתך ויקבל את הילדה שלך שיש לה בעיות למה שהסמינר לא ינסה להרוויח,
זאת זכותך המלאה לא להסכים לשלם את המחיר ולא לשלוח את הבנות האחרות אבל זכותם לבקש ממך,
כל אחד והאינטרסים שלו,
ד.א. היום סמינרים מחייבים את המורות לשלוח את הבנות שלהן לסמינר גם אם זה סמינר דפוק
סליחה סליחה סליחה
התכוונתי כמובן שהסמינר הוא שרצה למסחר את המצוקה שלה
והתכוונתי כמובן להגיד, שגם אחרי שקראתי
לא הבנתי למה השאלה היא איזה סמינר רוצה ילדת ASD בתפקוד גבוה
הסמינר רצה, הוא רק רצה תשלום. וזה לא בסדר. בכלל.
אבל השאלה אם תכניסו אליכם את הילדה היא לא הבעיה
כי כמו שבתיה אמרה, היא בחרה לחפש סמינר קטן ומכיל.
והאם גודל הסמינר הוא הבעיה? הוא שגורם למורה שעומדת מול 40 בנות – להשתלח בילדה כמו שירה ולהגיד משפט כזה? למה החברות בכיתה, [בכל מקרה הנציגה הפרטית שלי] – צריכות להזדעזע, לא להירדם בלילה, מהמחשבה על החברה שלהן, שפגעו בה ככה, והמורה, בסוג של עיוורון, מתנהגת ב… [חיפשתי מילים. אין לי. ]?
האם יעזור שזה יהיה סמינר קטן?
יעזור שכולנו נפתח עיניים ולב.
חייבת להביא את הצד השני של המטבע.
אני מורה בבית ספר שהוא לא מהשורה הראשונה בציבור החרדי בעיר שלנו מבחינת האוכלוסיה שבו אך הוא מקצועי מאד וברמה גבוהה יותר מכולם.
כחלק מתפקידי אני עוסקת גם ברישום לכיתה א'.
לפני שנתיים קיבלנו תלמידה שהיא בת בכורה במשפחה מצויינת אך עם קשיים לימודיים.
תלמידה זו קיבלה מעטפת של קידום פרטני והתקדמה מאד (בית ספר מקצועי מאד, כבר אמרנו?).
כעת, אחותה (שהיא ילדה טובה בלימודים ואפילו מעל הממוצע) עולה לכיתה א' והאמא רשמה אותה לבית הספר החרדי המקובל של בנות האברכים, וזה חרה מאד למנהלת.
הבנתי אותה.
לא הוגן שבית הספר כ"כ השקיע בבת שלה והיא מבחינתה כפויית טובה ורושמת את הבת המצויינת שלה לבית הספר השני. אנחנו לא בית ספר חינוך מיוחד.
כאן אומנם זה שונה כי הבנות הגדולות כבר לומדות בסמינר אחר, אבל עדיין מבינה את הדרישה של ההנהלה.
עם זאת, מבינה לגמרי את הכאב שלך כאמא. את גדולה מהחיים. גם לי יש ילדה מיוחדת ואני מזדהה עם התחושות לאורך כל הפרקים בסיפור. רק רציתי להביא גם את הצד השני, כי לפעמים מה שרואים מכאן לא רואים משם.
הבנות הגדולות לא בסמינר אחר, הן בכיתות נמוכות יותר.
שני הצדדים מובנים, וזה אכן כואב.
כמורה בסמינר ברמה-
הגיעה אלינו תלמידה על הרצף בתפקוד גבוהה,
כמובן, עם רשימת בעיות וקשיים,
הילדה המהממת הזאת ישבה ביסודי עם בנות ברמה עצובה מאוד, חינוך מיוחד ברמה כואבת מאוד…
סליחה על התיאור אבל רק בשביל להבין מה היא עברה ביסודי…
כיום היא בסמינר שלנו- סמינר ברמה לימודית מצויינת,
ועם עבודה מדהימה של הצוות וההנהלה היא מגיעה להישגים מרשימים ביותר, הביטחון שלה לאט לאט חוזר,
היא מצליחה להשתלב בהקבצות הגבוהות (עם עזרה ומציאת פתרונות איך להתמודד עם הקשיים…)
וגם מבחינה חברתית נראה שהיא הולכת ומסתדרת.
לא אומרת שזה פשוט אבל כן רוצה להגיד שזה קיים וכנראה שזה אפשרי!
תספרי לנו באיזה סמינר את בבקשה כי אני לא שמעתי על כזה סמיר -חוץ מהסמינרים התעשייתיים שיש להם כיתה קטנה יעודית )
רב הפרסומות על "מתגבשת קבוצה …" מגיעים אך ורק מהורים איכפתיים שלא מצאו לילד שלהם מענה בעיר
ואף מוסד לימודים לא יעשה את זה רק בשביל כסף כי זה דורש מהם המון התאמה הכלה וכ…
אשמח לדעת באיזה סמינר את מלמדת
לצערי אני לא מכירה כאלה סמינרים….
אודה לך אם תכתבי לי באישי- יש כתובת מייל למעלה
קראתי עכשיו הכל מההתחלה בנשימה עצורה!!
את אמא מדהימה!!! ונדירה!!