את מכירה את זה? אחרי כל ההכנות, החישובים וההתרוצצות הבלתי נגמרת, את בטוחה שהכול מתנהל כשורה. ואז, ברגע הכי לא צפוי, את מגלה שיש משהו קטן שתוקע את כל התהליך: היתר בנייה מהשכנים.
את עומדת מול הבית שלך, מול כל החלומות שהשקעת בהם מחשבה ואנרגיה, ופתאום את נדרשת להסביר, להצדיק ולבקש רשות. רגע, מה? זה הבית שלך! את בונה אותו, מתכננת אותו, רוצה להכניס בו יותר מקום, יותר אור, יותר חיים. למה את צריכה אישור מאחרים?
ובכל זאת, את מוצאת את עצמך שם, מחייכת בנימוס, מנסה להסביר. ואז, בלי שהתכוונת, זה הופך לשימוע פתוח. יש מי שמסכים איתך, יש מי שמרים גבה, ויש את אלו שזורקים הערות כאילו הם מנהלים את החיים שלך. ופתאום, בלי שהתכוונת, את לא רק מציגה תוכניות אדריכליות, אלא עומדת לבחינה ציבורית, וכל אחד מסביב מרשה לעצמו להיות השופט.
אבל זה לא רק על הבית. כמה פעמים אנשים מסביבך מרגישים שמותר להם להביע דעה על איך את חיה? איך את מגדלת את הילדים שלך? ועל כמה? איך את מקבלת החלטות? למה הם בטוחים שכל צעד שאת עושה חייב לקבל היתר בנייה?
הבית שלך – הבחירות שלך
האמת היא שאין לך צורך בהיתר מאף אחד. לא לבית שלך, לא להחלטות שלך, לא לדרך שלך.
בבנייה והרחבת הדירה, ברור שצריך לקבל היתר. זה חלק מהתהליך. אבל כשמדובר בבניית הבית הפרטי שלך – הילודה, גידול הילדים או כל שינוי אישי – זה רק שלך ושל בן הזוג שלך. זו החלטה שלכם, זכותכם הבלעדית, ואין שום סיבה שהיא תהפוך לנושא לשיחה פומבית.
ובכל זאת, המציאות לא תמיד מתנהגת לפי התכנון. מה שהיה פעם עניין אינטימי ומיוחד לבני הזוג, הפך כיום לנושא חם בגינות הציבוריות וללחישות מתמשכות בין שכנות.
והנה את, יושבת בגינה עם חברות, משתפת בשיחה שגרתית עם השכנות. פתאום, אמא מגיעה עם ילדיה – אחד על הידיים, אחד נגרר מאחור, כולם רצים וצוחקים. והיא, אותה אמא, מתקדמת לאט ובכבדות- יש לה סיבה…
ואז, אחת השכנות, כמו כל אחת שהיא "המומחית" לעניינים כאלה, קוטעת את השיחה ומביטה בה במבט חצי מזועזע, "איזה מסכנה", היא אומרת לחברתה. כאילו כל אחד פה כבר יודע מה טוב ומה לא. כאילו מישהו ביקש את ההסכמה שלהם, או את דעתם בכלל. אבל הנה, כולם יודעים מה נכון עבורך – ובלי לשאול אותך בכלל.
כבוד והערכה – היכן הם היום?
בזמני, לא לפני זמן כה רב, כשהייתה לנו את הבשורה הטובה, היינו מסתובבות בגאווה. כולם היו שותפים לשמחה. אני זוכרת איך הייתי צוחקת כשהייתי מורה, ושמעתי את הבנות מתלחששות – "המורה אסנת, כל שנה בחופשת לידה." היה בזה משהו שריגש אותנו, כי זו באמת הייתה תקופה של שמחה אמתית, של הרגשה שהשפע וההמשכיות מגיעים אלינו.
כיום, המצב שונה. האישה היום מוצאת את עצמה חוששת – לא רק מה היא תענה על השאלה, אלא גם מה יגידו החברות, הצוות או הבוס. כל יציאה לחופשת לידה לא תמיד מתקבלת בהבנה, ולא תמיד זוכה לכבוד שמגיע לה. יש שמעקמים את האף, וזו כבר לא שמחת החיים אלא סוג של אתגר להתמודד עם הציפיות החברתיות והמקצועיות.
ביקורת במקום הערכה
אני יודעת איך זה מרגיש. אני יודעת כמה קשה זה יכול להיות. כמה זה מאתגר ללכת לעבודה כשאת נסחבת בפעם השישית ברצף, כשאת מרגישה שכל מבט של הבוס צורב בעורף. המחשבות שעוברות בראשו ברורות לך לחלוטין:
"עוד חופשת לידה? לא מספיק הייתה לה אחת עכשיו? למה אני צריך להתמודד עם הילודה הבלתי נגמרת הזו?"
זה מבייש, זה כואב, וזה גורם לך לשאול את עצמך – למה זה ככה?
איך הפכנו לחברה שבה כל בחירה משפחתית מעוררת ביקורת במקום הערכה? מדוע ההחלטות האישיות, שאמורות לזכות בכבוד ובתמיכה, נתקלות לעיתים קרובות בשיפוטיות ובזלזול?
היכן הכבוד שניתן לנו פעם, כשהיו קמים גדולי ישראל בפני אישה לפני לידה? כי בתוכה נמצא מלאך, כי נוצרת בה נשמת ישראל, והיא מרכבה לשכינה.
איך קרה שהכבוד הזה הלך לאיבוד? אז איך קרה שהגענו למצב הזה? והאם אפשר להחזיר את הכבוד למקומו הראוי? זו שאלה שמחייבת אותנו לעצור ולחשוב, כי ייתכן שהתשובה טמונה ביכולת שלנו לשנות את השיח, לכבד את הבחירות האישיות של כל אחת, ולהיזכר מחדש בערך העצום שבחיים שהיא מביאה לעולם.
שותפות עם הקדוש ברוך הוא – זכות ושכר לנצח נצחים
סיפור של אמונה בלתי נתפסת הוא סיפור על הסבתא של הרבנית נוישטאט ע"ה. במהלך השואה, כאשר כל העולם סביבה היה שבור ומרוסק, היא ילדה שלושה ילדים. הסביבה לא הבינה אותה, לא היה הגיון במעשיה בעיניהם, אבל היא הלכה בתמימות עם הקדוש ברוך הוא, לא חיפשה להבין את העתיד ולא ניסתה לחזות מה יקרה מחר. היא פשוט האמינה בו, ציפתה לו, ונתנה לו את כל כולה. כל ילד שהביאה לעולם הפך לברכה גדולה, כל אחד מהם היה ציר נוסף בחיזוק האמונה והערכים שהיא חינכה להם. שלושת הבנים שנולדו לה בשואה הפכו לתלמידי חכמים, כל אחד מהם היה עמוד תווך בקהילתו ונשאו בגאווה את מורשת האמונה שלה.
הילדה שנולדה במחנות וגורלה לא ידוע, כמו נס שאין לו הסבר, הייתה זו שבזכותה ניצלה מאושוויץ. בעלה, באותו זמן, ברח ממקום למקום עם ארבעה ילדים קטנטנים. הם התחבאו במסתורים, כעכברים, ובסופו של דבר כולם ניצלו בעזרתו של הקדוש ברוך הוא. בסוף המלחמה התאחדה המשפחה. פחות משנתיים אחרי שחרורם, נולד להם בן נוסף.
כוחה של אמונה
פעם, בעת שמחה, כולם ישבו יחד, סביב שולחן של תלמידי חכמים, חסידים ואנשי מעשה, בשעה שהנחת מציפה את הלבבות. באותה שעה, פנה בנה, הר' עזריאל טאובר זצ"ל אל הסבתא ושאל: "אמא, איך היו לך כוחות להביא ילדים לעולם בצל המשרפות? חשבת באמת שתישארי בחיים? שתגדלי אותם?" והיא ענתה לו בכובד ראש ובפשטות: "מה פתאום? מאיפה שאדע? ילד שלי, אנחנו יהודים מאמינים בתחיית המתים. נשמת ישראל היא חלק אלוק. אנחנו לא מביאים ילדים רק בשביל העולם הזה. לשתף פעולה עם הקדוש ברוך הוא זו זכות ושכר לנצח נצחים."
הסבתא נפטרה בגיל 87, ובמהלך כל חייה הלכה עם הקדוש ברוך הוא, חיה בתודעת נתינה ושותפות אתו. היא לא התעסקה במה שיהיה לה, אלא במה שהיא יכולה לתת לו…
סיפור של שליחות, אמונה ושמחה
כשהספר של הרבנית נוישטאט ע"ה עמד לצאת, עורכת הספר פגשה אותה וראתה אותה מוארת באור מיוחד. הרבנית סיפרה לה בהתלהבות על כך שנולדה לה נכדה, והיה נדמה כאילו זו הנכדה הראשונה. עורכת הספר, שידעה שהיא כבר סבתא רבה, שאלה אם הרבנית עדיין מבקרת את היולדות בהתרגשות, ואם עדין סבתא מתלהבת? הרבנית ענתה בשמחה: "מה פירוש? השמחה לא נגמרת! והראתה לה את ערכת הפינוק שהכינה ליולדת, שכללה תמרוקים, משחות, בשמים, ספרים, שוקולדים, שייק פירות מיוחד וערכת פינוק לתינוקת: שמיכה, כובע ובגד…. בנה, שראה אותה עם כל הציוד, אמר: "אמא, הפעם הגזמת!" והרבנית ענתה לו בחיוך: "אתה הגזמת, יש לך יותר ילדים ממני, בלי עין הרע!".
אין זה פלא שברקע שמחתה של הרבנית, כמו גם של סבתה, עומדת אמונה עוצמתית שמלווה את המשפחה כולה. כמו סבתה, שהביאה ילדים לעולם גם בשואה, הרבנית חיה בתחושת שליחות – כל ילד או נכד הוא ברכה חדשה. כל תשומת לב שהיא מעניקה ליולדת, כל מתנה וכל מילה, נועדה לתת לה כוח ותעצומת ולהראות לה שהיא לא לבד.
כל אחת מאתנו יכולה להיות חלק מהשינוי
כמו הרבנית, שתמיד מצאה דרכים להעניק לאמא החדשה את כוח החיים, גם אנחנו יכולות להוביל שינוי קטן שיכול להשפיע על עולמות שלמים. אני זוכרת איך אחת השכנות שלי, שלחה לי ארוחות חמות ומפנקות אחרי הלידה, וזה באמת חימם לי את הלב, הרגשתי שאני לא לבד. זה היה יותר מאוכל – זה היה חיבוק, תחושת שייכות ואכפתיות. הרגשתי שמישהו ראה אותי, העריך אותי, וזה נתן לי כוח להתמודד עם הקשיים, וחשבתי לעצמי – אולי הגיע הזמן שגם אנחנו, כל אחת ואחת מאתנו, נהפוך להיות השכנות האלו, האחיות, הגיסות או הסבתות שתומכות, אם במילים ואם במעשים, ומעוררות כוחות באמהות. אולי הגיע הזמן שנהפוך לעוגן עבור אמהות, נשים שמגדלות דור חדש, וניצור סביבה שמעריכה את הרחבת המשפחה ונותנת לה מקום של כוח וגאווה. כל אחת מאתנו יכולה להיות חלק מהשיח הזה, הכוח לעודד ולהרים נמצא בידיים שלנו.
בניין הבית ובניין האומה – איך כל צעד משפיע על הגאולה
בניין הבית הוא בניין האומה. כל אחת מאתנו שותפה במפעל האדיר הזה, חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה. כי הגאולה אינה אירוע חיצוני שממתינים לו – היא בניין שנבנה בכל רגע, בכל נשמה חדשה שיורדת לעולם.
האם נהיה שותפות במעשה הבניין? האם נזכה לראות בעינינו את היסודות הופכים למקדש שלם? כל צעד שלנו, כל תמיכה וכל עידוד, הם חלק מהבניין הגדול… כשמדובר בבניין פרטי, הרשויות אולי יבקשו היתר, אבל כשמדובר בבניין האומה – הזכות לבנות היא בסיסית, טבעית, חלק מהותי מהשליחות שלנו.
גם אנחנו, כל אחת ואחת מאתנו, בונות. לא עם לבנים ומלט, אלא עם נשמות וחיים. כל ילד שנולד הוא אבן נוספת בבניין בית המקדש העתידי, צעד נוסף להשלמת התמונה הגדולה של הגאולה. הרי נאמר בגמרא (יבמות ס"ב): "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף". יש עולם שנקרא גוף, שבו שוכנות הנשמות עד ירידתן לעולם. כל עוד לא ירדו כל הנשמות – הגאולה מתעכבת.
וכאן טמון גם החלק שלנו. אם לא כל אחת יכולה לבנות בפועל, כל אחת יכולה להיות חלק מתהליך הבנייה. מילה טובה, תמיכה, עידוד – אלו החומרים שמחזקים את יסודות הבית. כל מחווה של חיזוק לאמא, כל חיזוק לאישה שעומדת בצומת החלטות, היא חלק מהמפעל הזה. כי הבנייה אינה רק פיזית – היא גם נפשית, רוחנית, קהילתית.
האם אנחנו בונות את הגאולה?
הגאולה אינה אירוע חיצוני שממתינים לו – היא בניין שנבנה בכל רגע, בכל נשמה חדשה שיורדת לעולם, ובכל יד תומכת שמסייעת לה להגיע לכאן.
אנחנו לא רק מחכות לה, אנחנו בונות אותה. לבנה אחר לבנה, במילים שמחיות, במעשים שמרוממים, בחיבורים שמאירים את הדרך.
איזו אבן תבחרי להוסיף היום?
הארה עצמית –
לפעמים אנחנו מוצאות את עצמנו ממתינות לאישור מהסביבה – אם זה מהמורה, השכנה, או אפילו מהבוס, כדי להרגיש שאנחנו בסדר עם הבחירות שלנו – ולא משנה מה נכון לנו לבחור עכשיו (הרי ברור שנשים שקוראות את הטור הזה מנהלות את חייהן על פי הכרעה תורנית) –
אבל האמת? תזכרי שבסופו של דבר, את יכולה להרגיש טוב עם עצמך בדיוק כמו שאת. תעצרי רגע, תני לעצמך את האישור שאת הכי צריכה – את שלך!
התרגיל הבא נועד להזכיר לך את זה, ובמינימום זמן ומאמץ.
תרגיל חמלה עצמית – להיות שלמה עם עצמי:
- שאלת מפתח: קחי רגע וחשבי על משהו שאת מרגישה שלמה איתו, בלי צורך באישור של אחרים – זה יכול להיות החלטה משפחתית, מקצועית או אישית. איך זה גורם לך להרגיש?
- רשימת כוחות: כתבי 3 כוחות פנימיים שיש לך, שיכולים לעזור לך להרגיש חופשיה מלהיות תלויה באישור של אחרים. למשל: אינטואיציה טובה, אומץ להחליט, יצירתיות, אמונה.
- משפט אישור: כתבי משפט אישי ומחזק שישרת אותך כשאת מרגישה צורך באישור חיצוני. לדוגמה: "אני אמיצה ועושה את הבחירות שלי מתוך כוח פנימי."
- תמונה פנימית: דמייני את עצמך עומדת בפני קהל או שיחה עם מישהו, ומרגישה שיש לך את כל הזכות להיות שלמה עם עצמך. איך זה מרגיש? חווי את התחושה הזאת כמה שניות.
- התחייבות קטנה: קבעי מטרה אחת שתעשה השבוע כדי לחיות מתוך תחושת שלמות עצמית. זה יכול להיות החלטה קטנה או צעד שייתן לך תחושת חופש מהשפעת אחרים.
נשות בית שמש והסביבה מוזמנות להיפגש בלייב ולומר שלום : ) 🧡
'צומחת מחדש' – ערב שממלא אותך בכוחות, ומוזיקה שמחברת אותך לעצמך מחדש!
פרטים במודעה למטה! 👇
אסנת פוקס פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה –
מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.
מחפשת ערב מרומם לקהילה? סדנה לצוות? או תוכן מעצים ליום עיון?
אסנת פוקס מזמינה אותך להרצאות וסדנאות מרתקות ומעצימות שמעניקות כלים לחיים:
♦ משמעות האימהות – לגעת בלב המסע האימהי ולגלות את הכוח שבך.
♦ חוזרת לעצמך – סדנה מבוססת על שיטת העבודה של ביירון קייטי.
שמלמדת איך להתמודד עם מחשבות שמחלישות אותנו ולחזור לערך העצמי שלך.
♦ פיל בחנות חרסינה – סדנה חווייתית בנושא: מתנת האמון – לניהול רגשות ואתגרים במערכות יחסים.
מתאים לאימהות, צוותים חינוכיים וקהילות שרוצות לצמוח ולצאת מחוזקות.
כי אין כמוך, אמא!
לפרטים נוספים ולקבלת המלצות, חייגי: 054-8470042
'מאמא בצניחה לאמא בצמיחה' קו תוכן מעצים לאמהות –
השראה, טיפים מעצימים וחמלה עצמית. ללא עלות.
אמא, את על הקו? 02-3134108
לתשומת לב, בגלל שמדובר על נושא רגיש, רק תגובות שמתאימות לכלל הציבור נוכל לאשר. עמכן הסליחה : )
79 Responses
את מדהימה ממש!!!
הי אסנת
תודה ברה על התכנים שלך.
תוכלי לעשות כתבה
מה גורם לחלק מילדים ממשפחות ברוכות- לרצות לגדל משפחות ברוכות בעצמם
ומה גורם ההיפך?
כל כך במקום עבורי.!!!!!!!!!
קיבלתי הערה מהבוס על הריון נוסף…ממש עכשיו.
ואני הולכת עם הרגשת אשמה נוראית…הענין שאצלי גם הסביבה התנגדה..ונתת לי כך כך הרב כוחות .!!!!! תודה תודה תודה .!!!
הסביבה התנגדה? מי יא שתתנגד? שימי עליהם פס!!!
היחיד שיכול להביע דעה זה בעלך..
יישר כח גדול!!
ההרגשה הקשה מובנת…
ובאמת מה שהיה צריך להיות זה גאוות יחידה…
(אולי צריך לקום לאישה בהריון לא רק כי קשה לעמוד וכו'… אלא מתוך כבוד והערכה??)
חצוף!!!
את יכולה לתבוע אותו על מלא כסף!!!
מי הוא בכלל???
אני הייתי מתייעצת עם מישהו שיעזור לך שילמדו אחת ולתמיד שאף אחד לא מחליט לאף אחד!!!
תמיד יפי נפש אומרים
"איש באמונתו יחיה" אז תעזבו אותנו ואל תיכנסו לנו לחיים האישיים!
תחשבי על זה ברצינות….
והרבה בריאות ואושר
העתיד שלך הוא עם עצמך לא עם הסביבה לא עשית להם רע ואת מהממת!!!
אסנת,
אני קוראת בשקיקה את דברייך מדי שבוע ומאד נהנית למרות שאישית לא זכיתי לך, ונראה לי שזכיתי רק לרבע מהאוצרות שלך, וגם זה בטיפולים מפרכי גוף ונפש, ועדיין למרות דברייך ולמרות שהייתי שמחה מאד להיות בסטטוס אחר ולא בסטוס שלי, שיודעים בעבודה שנ' תמיד יכולה כי היא בהריון אחת לחמש שנים, אם בכלל…
אני רוצה רק להעיר הערה אחת שקבלתי עליה אסמכתא מרב גדול ומשום מה לא מתייחסים לכך בציבור שלנו-
כשאישה יולדת מאד בצפיפות היא מוותרת על מתנה מאד גדולה שה' נותן והיא או לא זכתה בה בה או לא התאמצה מספיק עבורה (כן יש נשים שצריכות להתאמץ קצת או הרבה וזה די חובתן)
כוונתי להנקה כמובן.
הנקה היא מתנת שמים לאם ולתינוק, ולכן אישה צריכה להתפלל לזכות בה ולא להרפות גם אם מעט קשה
כשהמתנה קיימת בדכ יולדים פחות צפוף, וזה לא נובע מפתיחות, מקריירה או מכל סיבה אחרת לא חיובית, אלא באופן טבעי ה' נותן לתינוק את ההמתנה הבריאה הזו,
אז לפני שאתן מאחלות שנה הבאה שוב תאחלו לגדל את הילד בבריאות עם מתנת הבורא
ושוב אין כוונתי חלילה להרפות ידי נשות ישראל הצדקניות, אלא רק לתת עוד כיוון של חשיבה
לא זה הנושא!
אסנת מדברת על באיזו דעה אני אמורה להתחשב! מי קובע לי איך יראה הבית שלי, אני ובעלי והרב שלנו, או הסביבה?
ממי אני מבקשת היתר??
כמו שהיא כתבה בסוף – לא משנה מה נכון לכל זוג לבחור, תראי:
"לפעמים אנחנו מוצאות את עצמנו ממתינות לאישור מהסביבה – אם זה מהמורה, השכנה, או אפילו מהבוס, כדי להרגיש שאנחנו בסדר עם הבחירות שלנו – ולא משנה מה נכון לנו לבחור עכשיו (הרי ברור שנשים שקוראות את הטור הזה מנהלות את חייהן על פי הכרעה תורנית) – אבל האמת? תזכרי שבסופו של דבר, את יכולה להרגיש טוב עם עצמך בדיוק כמו שאת. תעצרי רגע, תני לעצמך את האישור שאת הכי צריכה – את שלך!"
מאד יפה ומביע את חוסר הטעם בציפייה לאישור של הסביבה בנושאים אישיים בכלל..
אבל קודם כל לא חושבת שהתופעה ככ גורפת כמו שמתוארת,
מכירה סביבי הרבה נשים שיש להן משפחות ברוכות והיו חולמות על הרבה יותר.
לא כולן מקבלות כל מה שהן חולמות, מהרבה סיבות.
וכן הדרך הטבעית שהבורא נתן היא הנקה
ואישית ממש ממש קשה לי להמשיך בהנקה נקיה אחרי שנה, שנה ורבע
למרות שאני והתינוקות שלי כ"כ אוהבים את ההנקה, ויש בשפע ב"ה
רק לראות סביבי את כל הנשים שילדו איתי וכבר יולדות שוב
מוציא לי את העיניים 🙁
הלוואי ונזכה להתחבר למציאות ולתפקיד האמיתי שהבורא הועיד לנו
ולקבל את כל מתנותיו הנפלאות
בלי לפזול לצדדים…
ממש לא מחייב,
יש נשים שמניקות ותוך כדי נכנסות להריון נוסף,
ויש נשים שלא מצליחות להניק לאורך זמן, ואז כשהחלב פוחת זה לא תורם לא להן ולא לתינוק
מגיבה לללי
"כשאישה יולדת מאד בצפיפות היא מוותרת על מתנה מאד גדולה שה' נותן והיא או לא זכתה בה בה או לא התאמצה מספיק עבורה (כן יש נשים שצריכות להתאמץ קצת או הרבה וזה די חובתן)
כוונתי להנקה כמובן."
זה לא נכון!! וזה ממש קשה לקרא את זה, כאחת שעושה מסירות נפש אמיתית למען ההנקה, ועדיין חסר לה ויכולה להנכס ככה להריון (קרה בעבר).
אם ההנקה מגינה עליך תודי לד' על זה בכל יום (לא בהכרח מהסיבה של מניעה…) אבל על תאמרי על נשים שההנקה לא מגינה עליהן שהן לא מתאמצות מספיק כי יש להן מספיק סבל מזה.
אסנת חזק!!
כ"כ במקום!!
אני באמת מרגישה לפעמים שעלי להתנצל על הילדים שלי…..
חברה שלי שאלה אותי "למה את כזאת פריירית?"
והיא עדין חברה שלך? :O
אסנת היא אישה מדהימה
שהקימה משפחה לתפארת
אני אומרת זאת מהכרות אישית איתה
תודה על הזכות לשמוע וללמוד ממך
וואוווווו
כאמא לילדים צפופים ב"ה מזדהה עד עמקי הלב!
אסנת אין עלייך הטורים שלך מחיים אותי כל פעם מחדש
מחכה להם מגיליון לגיליון ומתאכזבת כשאין…
את אלופה תמשיכי בגאווה את הדרך שלך
מה שאת עושה זה בדיוק המהפך שכתבת עליו!!
הלוואי שנחזור למצב הטבעי והנורמלי – שבו מי שמפסיקה היא זו שצריכה להתבייש…
נכון, יש מקרים שמותר ואפילו צריך, אבל תעשי את זה בשקט ובלי לייצר סחף חברתי כמו שיש לזה כיום לצערנו
אף אחת לא יכולה להקטין את כמות הייסורים שנגזרו עליה בחיים,
היא רק יכולה להחליט אם זה יהיה בדרך של מצוה ואז יש בסוף משכורת שמנה על הייסורים,
או בדרכים אחרות ואז היא גם מתייסרת וגם לא מקבלת על זה שכר,
אז לא חבל?
מצורף ציטוט ממכתבי התעוררות:
כמו שיש המחפשים היתר להמנע מלערב אל תנח ידך בגלל צער גידול בנים, וכאילו הצער הוא נגרם על ידי הבנים, ולא דעת ולא תבונה לו לדעת כי הצער והסבל שהגיע לו נגזר עליו בראש השנה על מעשיו, והוא מצטרף מכל המאורעות הסובבים אותו, חלק מכאבי הגוף , וחלק מעול מלכות ומעול דרך ארץ, וחלק מקנאה ותחרות, ומשכן רע ומפגע רע וכו׳ וכו', ובזכות צער גידול בנים נבצר
מהם אחת הנה ואחת הנה, והרי הוא בא לחסוך צער על ידי מיעוט הזכויות המצילים אותו מהן.
כ"כ חשוב!!
תודה!
להחזיר לעצמנו את ה'גאוה'..
וואווווווווווווווווווווווווווווווווווווו……………….
דמעות בעיניים…………………
כמה שצריך את המילים האלה………..
כמו מים קרים לנפש עייפה
לגוף עייף.
הביקורת הסמויה שזורמת מכל כיוון.
הפחד מהרגע "שיוכלו כבר לראות",
הצורך להכין ולשתף ולספוג את התגובות של כולם
ממשפחה, עבודה, שכנות, חברות……………
הקושי הפיזי, הטכני והנפשי מהווה אתגר בפני עצמו
וכל מה שצריך מהסביבה-
זה רק כח…………
ולרחלי שחשבה שזו לא תופעה גורפת
מוזמנת לקרוא את דוח מצב המדינה שנותן נתונים ברורים על ירידה דרסטית בכמות הילודה בציבור החרדי
כולל בציבור השמרני ביותר. (יכולה להעלות צילום לאתר…………….)
אם 14 ילדים פעם היה דבר נפוץ בציבור, והממוצא היה 9 היום זה נדיר והממוצא הוא באזור 5-6 ילדים.
נקודה נוספת- הנשים שמתקשות בפריון מקבלות טון מאוד רציני בציבור, (וכח)
בעוד שנשים שיולדות צפוף מקבלות בעיקר ביקורת. (ומעדיפות לשבת בשקט).
והינה אפשר לדפדף בפוסט הנוכחי ואפילו כאן לקרוא ביקורת, אמנם עדינה, אבל ביקורת באיצטלת ההנקה.
(כשבסקר קטן ופשוט כותבת התגובה יכולה לגלות שהרבה מהנשים שיולדות צפוף נפקדות תוך כדי הנקה מלאה ונקיה לגמרי, ופשוט לא כל כך נעים לשבת בגינה ולהודיע שזה היה תוך כדי הנקה ולא מתוכנן וכו'……
אגב, אני אישית קיבלתי נאום מחברה כדוגמאת התגובה לעייל על ההנקה, ועל הצטדקות כזו שהבאתי לחברה היא ענתה: באמת חשבת שהנקה מונעת? פרימיטיבית!
לא מצטדקת יותר……………….. )
"נשים שמתקשות בפריון מקבלות טון מאוד רציני בציבור, (וכח)"
-כמעט נשמע שאת מקנאת בהן…
סליחה הכוונה שלך בטח טובה אבל בעיני המשפט הזה לא מתאים.
הקושי של נשים מאותגרות פוריות קשה לעין שיעור מהקושי של נשים שזכו למשפחה ברוכה. אין מקום להשוואה בכלל!
ולדעתי, דווקא נשים שיולדות ילדים בהפרשים גדולים בגלל בעיות פוריות, "זוכות" להרבה יותר הערות חסרות טקט ומבטים.
בנוסף, אני מתקשה להאמין ל"דוח מצב המדינה" שציינת. לא ראיתי אותו אבל משערת שהוא חובר ע"י גורמים אינטרסנטים שמצאו דרך לעוות את הנתונים כרצונם.
בהרגשה שלי, כיום דווקא יש הרבה יותר משפחות ברוכות, ב"ה, בגלל התפתחות הרפואה והאפשרויות בימינו.
אולי זה שונה בין עדות וקהילות, אבל לאמא שלי ולאף אחת מדודותי וסבתותי לא היו יותר מ-6 ילדים
ויש לי הרבה בנות דודות עם 10-15 ילדים (כן ירבו…)
הכי גרוע שהנשים האלה מקבלות תגובה כמו
את גם מהמודרניות? (שמעתי את המשפט משתי חברות ששתיהן משוועות )
יש משפט חכם :
אנשים חכמים לא מדברים על אנשים
לא מסתכלים בצלחת של השיני (לא בפיזי ולא במשל)
וואווו
התחברתי כ"כ למילים
אם הייתי קוראת את זה במהלך ההריון האחרון שהיה לי זה היה נותן לי כח מול…האימהות (שלי ושל בעלי-בעלות כוונות טובות כמובן אבל זה עדיין פוגע) שרק הטיפו לי למה לא חיכיתי יותר אם ההריון קשה לי.
אני עדיין לחוצה מה "מה יגידו לי כשאני אכנס שוב"(ואני משתוקקת למתנה היקרה והלא ברורה הזו)
אבל המילים שלך חזקות,
צריך להדפיס,ולשמור לרגעים של חולשה מול העולם ואנשים בעלי כוונות טובות…..
גיבורה!!
בזכות נשים צדקניות עתידין להגאל…
(ונקודה לחיזוק- פעמים רבות המשמעות של 'לחכות יותר' זה לוותר על נשמות…
כי סה"כ השעון הביולוגי מתקתק..)
ככה שכל הכבוד לך…
אהבתי מאד! והזדהיתי עם התגובות!
רק יכולה להוסיף אחרי תגובה של "איך את יכולה.." ממישהי שדווקא לא ממש מהעשר חברות הקרובות.. (מיותר לציין שהתגובה לא נאמרה ביותר מדי הערכה וגרמה לי לחוסר נעימות וכמעט לצורך להתנצל שאני לוקחת לה משהו..) שאני כל פעם מחזקת את עצמי ומזכירה לי שהזכות היא שלי בעולם הזה והבא (כמו שאסנת כתבה – כל מילה בסלע) ומי שחושבת שהיא תתכנן לה בדיוק לפי הצורך-שלא תתפלא אם תגלה שלא היא מתכננת את העולם. אני העשירה האמיתית!
לא אהבתי את התגובה על ההנקה (למרות שייתכן ויש לה מקום) כי היא פשוט לא נכונה וד"ל.
כל הכבוד על העלאת הנושא הנחוץ!
תודה על הפוסט המחזק הזה. רק רוצה לציין למי שכתבה פה משפט בסגנון "מי שמפסיקה צריכה להתבייש" – למה את חושבת כך? גם זה, בדיוק כמו להביא ילדים לעולם, זו החלטה אישית ופרטית שלא צריכה לקבל הסכמה של אף אחת, וגם לא התנגדות של אף אחת, ולא שום תגובה של אף אחת. מה את יודעת על מי שעושה הפסקה? זוכרת כמה כאב לי פעם, בתקופה ממש לא פשוטה שעברתי, שמישהי הרשתה לעצמה לומר לי: את צריכה להביא עוד… סליחה?!
מצטרפת.
איזה מחזק!!
אני עם דמעות בעיניים.
אמהות יקרות שימו לב לחזק את הבנות/כלות ולא להחליש.
אני יודעת שזה נובע מדאגה עמוקה אבל ההחלטות בנושא זה הן בידי הזוג בלבד.
אין מקום להתערב/להעיר משהו לפני/לאחר מעשה.
ואו. מדהים קול שפוי בתוך כל הבלבול החיצוני האין סופי.
לגזור ולשמור, ממש!
תודה. אני רוצה להראות גם לבעלי:)
זה לא שחשבתי לקחת הפסקה, אבל כן תמיד יש לי חשש שזה יהיה צפוף מידי…..
אני כבר ממש מחכה להיות שותפה פעם נוספת של הקב"ה.
דמעות. רגשת.
תודה רבה!!!
מדהים.
כמו כל הפעמים הקודמות!!
רוצה לתת פה כמה תגובות שנתקלתי בהן…
ועדיין, ממש נהנית ללכת עם גב זקוף ומראה נשי וטהור של מתנה אלוקית וזוגית:)
יש את הצד הנאור- "בואי, אין באמת אפשרות לתת יחס אישי לכל ילד אם הם צפופים" (מה את אומרת? עדיף לגדל תינוק מגודל בן 4 עם בקבוק ומוצץ…)
את הצד המחשבן – אלו שברגע שאת אומרת להם- הן מתחילות לספור עם האצבעות בן כמה יהיה הקטן שלך… (אופס, זה שנה מעוברת…)
ואת החופרת- "רגע, אבל הנקת אותה עוד בחנוכה, לא?!" (אולי כבר עדיף שאני אומר לך את התאריך לידה המשוער… שתדעי בדיוק מתי זה קרה)
ותאמת שאני לא עובדת עם בוס חילוני, קולגות חילוניות וכזה,
את כל התגובות האלו את שומעת מהחברות הכי אברכיות וצדיקות שלך…
מי שטענה שהנושא לא כל כך נפוץ- טועה בגדול….
היום זה מדובר, מנוייעס, חסר בושה ופרטיות מינימלית… כל השאלה היא איזה סוג גלולה את לוקחת, באיזה שלב להתחיל ומתי העזת להפסיק(!!!)
ואם מדובר פה על היתרי בניה… מקווה שלא יגיע שלב שיהיה נורמלי לדבר על צווי הריסה (…)
ולסיום- המשפט הכי נוראי ששמעתי (ולא פעם אחת, ובד"כ מזו"צים…) זה- "את לא מבינה, ממש בטעות…"
חשבת פעם איך מרגישה נשמה ששומעת שהיא ממש בטעות????????
לסיכום- גאווה יהודית היום- זה לא המראה החרדי (כי אנחנו נראות מילון דולר עם הפאות והאופנה החרדית)
אלא בללכת גאה ומאושרת בעגלה ובזמן קריב…
מזעזע!!
אף פעם לא שמעתי משפט כזה…
מקווה גם שלא יאמר עוד…
שאלו אותי בבית החולים אם זה 'ספונטני' ועניתי שכן, כי ב"ה הגיע ברחמים בלי השתדלות מיוחדת.
אבל רציתי להגיד- מה פתאום ספונטני? הכי מתוכנן שיש (על ידי רבש"ע)! הכי רצוי ואהוב שיש! זה לא שבאופן מקרי וספונטני פתאום מגיחה איזו נשמה…
מימי אמרה את כל מה שרציתי לאמר ולא העזתי…………………….
זה פני השטח.
לצערנו הגדול….
ובכוחנו לשנות את השיח.
(את המשפט של "זה היה בטעות", עם יד על הלב:
אני אמרתי.
איך אפשר שלא? כשחברה מביטה בך במבט מרחם ומתנסה, או מעירה הערה על הילד הקודם המסכן שכנראה לא ינק מספיק………………………..
לכי תספרי לכולם שהנקת 3 חודשים לתוך ההריון בשביל החמוד שלך, והקאת אחרי כל הנקה.
אין ברירה אלא להתנצל בפני העולם.
אומרת את הדברים עם יד על הלב והרבה דמעות בעיניים.
הלוואי שבפעם הבאה יאמרו לי: מזל טוב, איזו שמחה! …)
ל'אני'
כששואלים אם זה הריון ספונטני > הכוונה אם זה לא הריון מטיפולי פוריות וכד'..
מגיבה למימי,
אני מזדהה עם התגובה שלך אבל אם יורשה לי להאיר 🙂
"יש את הצד הנאור- "בואי, אין באמת אפשרות לתת יחס אישי לכל ילד אם הם צפופים" (מה את אומרת? עדיף לגדל תינוק מגודל בן 4 עם בקבוק ומוצץ…)"
באמת קשה לתת יחס אישי כשהילדים יותר צפופים, זה נכון ברוב המקרים, אבל— יש המון יתרונות אחרים…
ובכל מקרה זה בכלל לא משנה כי אנחנו לא עושים כך או אחרת לפי היתרונות או החסרונות שיש בזה אלא לפי רצון ד'.
אני חושבת שהיחס מגיע מהילדים
הבת שלי החליטה בזמן ממש לא מתאים להיגמל ומי מעודד אותה
האח בן ה6 מביא לה ממתק אופרס (כמובן ברשותי אני לא אוהבת לעצור ילדים שנמצאים במוזה טובה)
(מקווה שהילדה תיתן לי קצת זמן רק עד אחרי השבעה של אחותי)
חחח
אני נותנת צו עריסה! ולא צו הריסה
מעשה בבעל שהבטיח לאשתו שביום שישי הקרוב הוא יעזור בבית,
מה שקרה זה ששכח מהעניין והלך לישון אחרי רבע שעה מוישי אני צריכה שתקלח את הילדים טוב קם קילח חזר לישון,
אחרי רבע שעה מוישי עכשיו להוריד את הזבל הוריד וחזר לישון,
בפעם השלישית הוא אומר לה את שמה לב שזה כבר פעם שלישית שאת מפריעה לי לישון, והיא עונה לו אתה שם לב שזה כבר פעם שלישית שאתה הולך לישון באמצע העבודה?
מי צודק? הכל תלוי מה רגיל ומי שינה,
יש אנשים שבאו לעולם כדי לבלות בקניונים ומסעדות,
לטוס לחו"ל ולעשות סקי וכו' וכו',
אבל מה לעשות שיש תורה ויש מצוות וחובה לקיים אותם, אז אין בעיה מה שחייב אין ברירה אבל מה שנראה להם כרשות הם מרשים לעצמם לזרום,
ילדים חכי יש עוד זמן, בשנה ראשונה אין על מה לדבר כל עוד שלא הספקנו חו"ל בחורף שאז יש שלג טוב לסקי ובקיץ… המבינים יסבירו לך שאינו דומה זה בכלל שתי דברים חו"ל בחורף וחו"ל בקיץ,
אחר כך אחרי שמצינו בכל זאת אנחנו חרדים אז בסדר ניתן לבורא עולם גם משהו,
ויש אנשים שלא:
הם באו לפה כדי לעבוד את השם הם התחתנו כדי להקים בית של תורה מדי פעם הם רוצים להתאוור והם צריכים קצת לנפוש הם ילכו והם יצאו והם גם יהנו בסוף אבל הם לא שוכחים מה העיקר ומה הטפל,
זה כל ההבדל זה המצוות מפריעות לו באמצע החיים וזה החיים משתלבים לו עם המצוות שהוא כל כך שמח לקיים,
ובקשר להתנצלויות הגיע הזמן שנפסיק להתנצל על זה שאנחנו עבדים נאמנים להשם,
אם מישהו שואל יש לך ואצאפ לא להגיד לא, להגיד ברוך השם לא שלא ישמע לרגע שאת מתנצלת,
חוץ מזה שבאמת צריך להודות על זה שאת עומדת בגבורה בנסיון,
איזה מספר הריון זה?
ברוך השם תודה להשם על כל ילד שמגיע,
אנחנו נחושות עד הסוף ולא מחכות לשמוע מה דעתה של השכנה שהעדיפה חיים ריקים על פני הריון נוסף.
אני רק מקווה שכשתפגשי אותי "רק" עם חמישה ילדים, שלכל אחד מהם חיכינו בציפייה גדולה,
לא תחשבי שזה בגלל שאנחנו לא יודעים מה העיקר ומה הטפל…
יש כאלו שהקב"ה זיכה אותם בפחות ילדים, על אף רצונם הגדול למשפחה גדולה.
ומי יודעה את עיתינו וחשבונות שמים
אחותי חכתה להתחתן ובה' יש לה ילד
וה' החליט שבעלה המושלם מקומו ליד כיסא הכבוד
ילד זה שמחה ילד זה נחמה
ילד זה המשכיות
ברגע שכל הנשמות ירדו המשיח יבא
אז בואו נהיה גאות
ואם מדברות על הנקה?
הנקה מונעת רק כשה' מחליט שזה ימנע
ה' נותן ילד בזמן שהאישה מסוגלת וכשירה, רק הוא יודע
מילים מחזקות ומעצימות!
לפני כמה שבועות בקו למען אמהות זה היה הנושא השבועי.
אותי זה מאוד חיזק. מומלץ לשמוע!
02-3731122
וואוו זה פשוט נושא קריטי!!!
רק תחשבו כמה נפשות נוספות יגיעו לעולם אם נהיה בטיפ טיפה יותר מודעות
ונבין מה הערך של ילד יהודי,
ומה המשמעות של למנוע נשמה שצריכה לרדת..
בזכות המלצות של נשים קניתי לאחרונה את הספר 'כתר מלוכה' של הרבנית ניישטט
פשוט שווה קריאה!!
מסביר, מעצים ונותן כח
גם למי שבקטע של הפסקות וגם למי שלא
פשוט נותן מבט נכון על הערך שבלגדל משפחה יהודית,
וכמה יקרה כל נשמה..
חייבת להגיב על מי שאמרה שהתאמצה להניק 3 חודשים בהריון
זה דבר מסוכן להניק בהריון יכול לסכן את העובר…
הרופאים יגידו לך שאפשר כי הם לא חסים ככ על העובר
אבל אם תגידו לרופא שזה הריון יקר .. הוא יגיד לכם שלא להניק
ו
כתוב בגמרא שהנקה בהריון – זה חלב ריק,
אז חבל על המאמצים, וחבל גם על התינוק שלא יקבל הזנה מספיקה.
הקב"ה מחליט לכל אחד בדיוק מה יהיה לו,
וגם לתינוק החמוד הקב"ה החליט אם הוא יקבל הנקה או סימילאק,
לא מבקשים מאיתנו לשדד מערכות עולם…
לא כדאי להפסיק להניק ברגע שחוששים שיש הריון, כי לפעמים זה נופל אם זה בא בהנקה, אבל ברגע שיודעים שיש הריון תקין ב"ה צריך להפסיק.
מרגש מאוד!
בתור אחת שחיכתה הרבה ויודעת יותר להעריך את זה. כי לא הלך בקלות…
אני יכולה לאמר שדווקא מי מצפה יש לה הרבה יותר תגובות פוגעות מהסביבה…
והכי היה כואב בתקופת ההמתנה שהייתי שומעת אשה ש"מתנצלת" שהיה בטעות ולא התכוונו….
הייתי רוצה לצרוח עונה לה את מוכנה לתת לי את הטעות הזאת?????
יהי רצון שנזכה לעבוד את ה' מתוך תמימות ושלימות פנימית ונזכה לשפע משמים!
אני מסכימה לגמרי עם התגובות שללכת בתמימות עם ד' ית' והוא עושה את הדבר הכי נכון לכל אחד ואחת.
אבל בכל זאת מעלה שאלה (לא מצפה לתשובות אלא להעלות למחשבה…)
האם אישה שמרגישה שאין לה כח פיזית באמת! להכנס עכשיו להריון, כי נניח היא מטופלת בתינוקת בת חצי שנה ועוד אחד בן שנתיים והיא מאד סובלת בהריון וכמעט לא מתפקדת, האם אישה כזאת זה לא חלק מההשתדלות הנכונה למנוע כרגע הריון עד שתתחזק קצת? או אישה שלוקח לה הרבה מאד זמן להתאושש מהלידה או במקרה שסובלת מחוסר חשק בהריון והנקה (כן, זה שיקול, כדאי לשים לב) וכן דוגמאות נוספות.
לפעמים זה השתדלות נכונה. (תמיד עם שאלת רב כמובן!) כל אחת יודעת לומר בכנות גמורה עם עצמה האם סתם לא מתחשק לה או באמת היא מרגישה שיהיה לה מאד מאד קשה לעמוד בזה.
ד' נותן כוחות בהתמודדות אבל לפעמים רצונו ית' שנשעה מצידנו השתדלות נכונה ומדוייקת לנו.
בעבר ההנקה יותר הגנה על הריון, והיום פחות (לא חשוב כרגע הסיבות) אולי אפשר להסתכל על זה כך ש ד' הקדים רפואה למכה, והביא בדור שלנו הרבה אפשרויות למניעה כי לא תמיד זה נכון להכנס להריון שלושה חודשים או חצי שנה אחרי הלידה.
לא מתיימרת לומר חלילה מה רצון ד', זה עניין אינדבדואלי ואישי לכל אחת, רק מעלה נקודה למחשבה – ושוב, כמובן שכל מה שכתבתי רלוונטי עם התייעצות של דעת תורה.
מסכימה עם כל מילה!
וזו באמת תגובה כ"כ נכונה, בואו, אל תשפטו בחומרה את זו שכן מונעת…
תודה לך שהשמעת גם את הקול הזה.
ודאי שכל אחד ושיקוליו , עם שאלת רב.
המאמר הזה מטרתו להזכיר ולהאיר מה הזכות בהבאת חיים לעולם עד כמה שזה תלוי בנו , ולחזק את הענין שכ"כ התרופף ונפרץ לאחרונה בציבור שלנו.
ההתנצלויות, ה"טעויות", התגובות, ההתלחשוויות סביב האלו "שמביאות כל שנה"…….
לא הבנתי אותך בכלל..
הכוונה במאמר לא הייתה לדבר נגד מניעה למי שצריכה אותה.
הכוונה הייתה לחדד את המודעות ואת השיח הכללי,
מי שמקבלת תגובות מחלישות מהסביבה זו גם מי שמחכה שנתיים ושלוש עד להריון הבא – מנסיון!!
וואי זה בא לי בדיוק בזמן…
אני מפחדת לספר לחברות ששוב אני בהריון ב"ה –
וזה שזה המצב שיש עכשיו בציבור החרדי – הכי צדיקים שיש…. זה הנושא בגינה ובכולל ובכל מקום – זוועה.
והכי עצוב שמרוב שזה מחלחל – הייתי צריכה כמה שבועות לשכנע את עצמי! שזה מהקב"ה! ולשמוח במתנה שבחר לתת לי!
וכן זה הגיע מתוך הנקה מלאה וד"ל…
אז תודה על החיזוק! נתן לי כח!
תודה
אווי אווי כמה חלמתי על משפחה גדולה-בשבילי תמיד משפחה גדולה זה הדבר הכי יפה עלי תבל אך המציאות כשהתחתנתי וראיתי את הנתוניםו האתגרים העומדים בפני הבנתי אט אט שאולי נגנוז את החלום עברתי פעמים דכאון לאחר לידה כשבפעם השני-ה היתה נפילה יותר קשה אחרי שנים כשב"ה התאוששתי ושוב חלמתי על ילד נוסף הרב לא הסכים כלל ואמר שצריך אמא בריאה לילדים בריאים כיום אני משקיעה את כל כולי בנכדים בשבילי זה הפיצוי הכי מתוק שיש לי בעולם אני לא מפסיקה להתלהב מכל אחד משחקת איתם שרה להם והם יודעים שסבתא אוהבת אותם הכי בעולם התפילה שלי שאני יזכה להיות החברה הכי טובה שלהם גם הבנים וגם הבנות ושיה לי את כל הזמן שלי בעולם להקשיב ליעץ ולתת להם את כל האהבה שבעולם!!!!!!!!!!!!!!!!!
וואו, כל כך התרגשתי לקרוא את הסיפור שלך! זה בדיוק מה שאני מנסה להעביר – מצד אחד, הערך האינסופי של כל נשמה שמגיעה לעולם, ומצד שני, ההבנה שכל אחת פועלת לפי יכולותיה ולפי הדרך שמתאימה לה, ללא שיפוטיות. המטרה היא להגדיל את נקודת הבחירה, לאפשר לכל אישה לקבל החלטה מושכלת מתוך מודעות, התייעצות עם רב, ועם ראייה רחבה של הנושא, שמסייעת לכל אחת למצוא את הדרך שנכונה לה מתוך אחריות.
התרגשתי במיוחד לראות איך את ממשיכה בדרכך הייחודית להעניק אהבה לדור הבא ולחזק את המשפחה דרך ההתלהבות והאהבה שלך לנכדים, ההשקעה בם, השירה, המשחק, הנתינה מכל הלב. הם זוכים בסבתא שמעניקה להם חום ושמחה אינסופיים, וזו מתנה אדירה לחיים.
שיהיה לך תמיד כוחות ושמחה להמשיך להעניק חום ואהבה לכל מי שסביבך! ❤️
לא יודעת מה איתכן,
אני חושבת שזה תלוי כל אחת והכוחות שלה!
יש נשים, פוריות מאד ב"ה, אבל לא מסוגלות ללדת כל שנה, וזה בסדר גמור!
עדיף אמא בריאה בנפשה עם פחות ילדים מאשר בית מלא ילדים ואמא שלא מתפקדת.
אין ציווי ללדת עד בלי די אבל כן יש ציווי לעשות מצוות בשמחה!!
ובבקשההה אל תזלזלו גם באלה שמונעות כי הן באמת-לא-יכולות!!!
יכול להיות שהתגובות חסרות הטאקט של נשים מסויימות למראה ילודה צפופה נובע פשוט מקנאה!
בואו נעריך כל אחת במצבה וביכולותיה, גם הלחץ ההפוך של-כמה יש לה וכמה לי, הוא לא בריא.
אסנת את פשוט אישה מדהימה ומיוחדת,
את עושה מעשה גדול וענק – אפילו אם עוד אישה אחת תקבל תגובה חיובית של 'איזו בשורה טובה!'
במקום עיקום אף, והיה זה שכרך!
הזדהיתי עם הרבה תגובות כאן, ואני רוצה לחדד את המקום של האימהות!
אין לכן מושג כמה כוח אתן יכולות לתת לנו, וכמה אנחנו מחכות לעידוד שלכן…
אישית אני חוששת מהרגע שבו צריך להודיע להורים, אנחנו מנסים לדחות אותו כפי יכולתנו, נכון, גם לנו לא תמיד קל אבל מנסים להתחזק בכל הכח.
ואז בא הרגע שצריך להודיע להורים – וזה לא צפוף כל כך, הילד הקודם בן שנתיים – ומקבלים 'נו נו' עצור במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע מבט מודאג והמשפט – 'אבל איך תסתדרו? ואיך יהיה לך כוח? הייתם צריכים לחכות עוד קצת'
האמת אני יכולה להבין את אמא שלי, כי תכלס, אני באמת מתלוננת בלי סוף בהריון… באמת קשה לי.
אבל אני חושבת שאם המבט הכללי היה יותר 'בעד' ופחות 'נגד' לא היה לנו כל כך קשה.
המצב הוא שגם בעלי וגם אני צריכים חיזוקים נוראים בכל הריון מחדש.
הספר כתר מלוכה לדעתי ספר חובה בכל בית בישראל, וחבל שלא מדברים על זה יותר בסמינרים, במקום לדבר על דברים אחרים פחות רלוונטיים, צריך שהמורות והרבנים ירצו בלי סוף על הזכות להיות אמא יהודיה, הזכות ללדת ולגדל ילדים יהודיים, נשמות ישראל.
הלוואי שיהיה שינוי.
יש עוד מה לכתוב אחרי כל התגובות פה?
מצד שני אחרי שקראתי את כולן, המסקנה שלי היא אחת, ישנה וזקנה אבל נכונה תמיד-
לא לשפוט! לא את זו שלוקחת מניעה, לא את זו שיולדת שלישייה כל שנה, לא את זו בחרה להפסיק להניק, וכמובן לא את אלו שמתמודדות עם הקושי בהבאת נשמות טהורות לעולם, לא לשפוט אף אחת, לא להחליט לאף אחת מה חובתה בעולמה, המבט שלנו צריך להתמקד בתוכינו פנימה, בבניה האישית שלנו. ולכל הסובבים אותנו, מגיע רק מילות תמיכה עידוד ואמפתיה… כל עוד הם הולכים בדרך התורה והמצוות, משדרים יראת שמים ואכפתיות, אין לנו שום זכות לדון, ויותר מכך- חובה עלינו לדון לזכות…
צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב…
שיפוטיות וביקורת נקבל כל זמן. לא קשור לכמות היילודה .
קטן שלי אוטוטו בן 7 כי זה רצון ד' כרגע וכמה משפטים אני מקבלת ? אני יכולה לכתוב ספר עב כרס . עזבו ברכות ואיחולים כמו שבע"ה יהיה לי תאומים וככה אסגור פערים….
צריך לדעת להיות חזקים עם עצמינו בכל מה שאנחנו מחליטים ובמה שעובר עלינו וזה תקף לכל תחום בחיים לכן זה עבודה עם עצמינו . אם נהייה חזקים נשדר לעולם את החוזק הפנימי ובד"כ אנשים לא מעיזים לעביר ביקורת על אנשים חזקים. וגם אם כן מעבירים לא נרגיש את זה באותה עוצמה.
וואו כמה שאת צודקת!
וואו המאמר הזה חיזק אותי ביותר!!!
כאמא למשפחה ברוכה ב"ה אני מקבלת ללא סוף תגובות…
תגובה ההזוייה ביותר אחרי הלידה האחרונה אחת פנתה אליי ושאלה אותי האם אני רוצה שהיא תייעץ לי איזה מניעה כדאי לי לעשות!!
הייתי בהלם ממנה ועניתי לה בחריפות!!
אבל התגובות שמתקבלות הזויות!!
ואני מרגישה ממש שונה בחברה
מרגיש שכולן עם מניעה כולל הצדיקות ביותר!
(לא מדברת על נשים שיש סיבה לכך)
מודה לבורא על כל מתנה ומתנה אבל למה בהריון האחרון הרגשתי שאני ממש צריכה לחזק את עצמי ולשמוח במתנה
וכל מה שהפריע לי זה מה יגידו החברה העבודה והסביבה..
ולנסות להחביא את הבטן כמה שיותר מחשש קבלת התגובות…
שמתן לב שזה הנושא באתר שקיבל הכי הרבה תגובות לאחרונה?
כנראה שלהרבה מאיתנו זה נושא בוער…
תבדקי מה קורה בפוסט על קיסריות ב"יש לי משהו לומר"….
אני בהלם!! חח הייתי חייבת ללכת לראות.
אגב איך אתם יודעות איפה נוספו תגובות? אני לא מצליחה להבין איך עוקבים אחרי תגובות חדשות
סבתא שלי ע"ה היתה עונה תמיד (עד יום מותה, כן?) על השאלה כמה ילדים יש לה:
"בינתיים x" תמיד היתה בבינתיים….
סבתה שלי תמיד אמרה לאלה ששאלו אותה(זה היה גויים):
" מה יש לך כל כך הרבה ילדים?"
היא ענתה "חצי השארתי בבית"
נראה לי שהם נשארו עם פה פתוח עד היום
אסנת תודה על הקטע הזה בפרט(הגיע לי בזמן הריון + 2 קטנטנים)
ועל שאר הפוסטים בכלל!
את נותנת המון כח ומרגישים שהוא ממקום של מי שיודעת על מה היא מדברת
(15 זה מספר שהיה ועדיין ממוקם ברשימת המשפחות הגדולות…)
ה' ישלם שכרך!
נכון מאד
אבל מהצד השני אל תשפטו את מי שלא צפוף לה!
לי יש רווח עברתי כמה הריונות ולא כולם נגמרו בלידות וד"ל.. והרגשתי צורך להסביר לסביבה למה הרווח
עד שיום אחד תפסתי שאני לא חיבת חשבון לאף אחד למה כמה וכו
גם אם נבחר לאחר התיעצות עם רב בהתאם למצבינו האישי לקחת הפסקה אז זה ענין שלנו ולא של אף אחד אחר!!
וגם מהצד השני היה שלב שהייתי מאד בלחץ כמה ילדים יהיה לנו וכמה אספיק וכו..
ואז קלטתי שמי אמר שצריך דוקא הרבה ילדים? אם ד החליט שטוב לי הרוחים אז זה מה שטוב לי..
זה עבודת חיים להרגיש את 2 הדברים שכתבתי למעלה
עד היום כי בסביבה שלי בין 2הילדים שלי יש לפחות עוד ילד אחד..
אני חושבת שכמו בהרבה תחומים בדורנו – זה התחיל בצורך אמיתי ועם הזמן הגבול היטשטש
והנושא נפרץ. לא לשווא הרבנים מתירים, כי יש אכן נשים שזקוקות להפסקה. ואני חושבת שהעיקר
הוא כמו שאמרה מישהי – לבנות את עצמנו מבפנים. להתחבר לתפקיד המדהים הזה של האימהות, ולהיות שלמות עם עצמנו. ככה גם התגובות של הסביבה פחות יציקו…
גם אני ממליצה מאוד על הספר 'כתר מלוכה', ואני יכולה רק להעיד שמילד לילד הלב נפתח,
האימהות בשלה יותר וההתפעלות מהדבר המדהים הזה של הריון ולידה – רק מתעצמת.
אני מאמינה שהאימהות מאוד מגדלת ומשביחה אותנו.
ואני לא חושבת שיש פחות יחס לכל ילד במשפחה ברוכה… במבט חיצוני זה נראה ככה. בפועל
אני חושבת שלהיפך. הילדים רק מרחיבים לנו את הבפנים ויש לנו יותר כוח וסבלנות!
מאחלת הרבה כוחות גוף ונפש לכל אימהות ישראל הצדקניות באמת.
עוד משהו אני רוצה לומר –
אמרה לי פעם מישהי שחיכתה כמה שנים לילדים, שהיא לא מבינה איך נשים לוקחות מניעה.
רציתי לומר לה – נכון, כי את לא מבינה מה זה ללדת בצפיפות. זה לא תמיד קל.
לחשוב שאם לשני יש את מה שלי אין – אז הוא צריך להיות מאושר, זו הסתכלות קצת מצומצמת.
אף אחת לא תבין את הצד השני, כי היא לא התנסתה בו.
מסכימה,
ורציתי להגיב גם לזו שרצתה לאמר: "מוכנה לתת לי את הטעות הזו?"
שבטוח בטוח שאף אחת לא חושבת שהילד היה טעות אלא העיתוי.
ונכון שהקב"ה מחליט ומנהל את החיים עבורנו
אבל לפעמים העיתוי קשה מאוד מאוד מאוד, נסיון לא קל.
ובזמן שזו שילדה בצפיפות בטח התפללה עבור מי שממתינה שתזכה גם היא (כי היא מבינה את שווי המתנה ואת הקושי של מי שאין לו……..)
זו שאין לה, לא הביעה אפילו מעט הבנה או אמפטיה לקושי של חברתה.
לא דנה, אולי בגלל שהיא שקועה בקושי שלה.
אבל הינה דוגמא: חברה טובה שלי חיכתה שנים לילדים (והיייתה מהעבר הזה של הסיטואציה….)
היא ילדה את בנה הבכור ומעט מאוד זמן אחר כך נכנסה להריון שני ( פחות מחודשיים אחרי)
הגוף שלה היה מפורק, לא צריך לתאר את הקושי הפיזי והנפשי,
הגוף שלה לא הצליח להחזיק את ההריון עד הסוף והיא ילדה לידה ספונטנית מאוווד מוקדמת,
חודשיים היה התינוק בפגיה כשאחיו הבכור בן ה9 חודשים מחכה בבית.
אין צורך להסביר מה זה לגדל 2 תינוקות באותו שנתון אבל לא באותו גיל כשאחד מהם פג וצריך טיפול עודף. (והבכור מתנהג כמו תינוק בטראומה שהופרד מאימו עקב שמירת הריון, לידה ופגיה)
וכן. אפילו שחיכתה שנים לאוצר הזה היא חשבה שהעיתוי היה גרוע.
המתנה יקרה, אבל הנסיון והקושי גדול מאוד.
ולא רק בסיפור קיצוני כזה…….
תהילה – לא הבנתי, למה כל כך ברור לך ש"זו שילדה בצפיפות בטח התפללה עבור מי שממתינה,
וזו שאין לה, לא הביעה מעט הבנה ואמפתיה"?
אולי ההפך? זו שילדה בצפיפות כל כך עסוקה בילדיה, שאין לה זמן לחשוב על זו שממתינה.
אולי היא מתפללת, אבל לא באמת מנסה להבין, להתחשב ולדבר בטקט.
אם להתייחס לתגובה שדיברת עליה ("מוכנה לתת לי את הטעות הזו") – זה חסר טקט "להתנצל" בפני אישה שממתינה לילדים שההריון היה בטעות. והממתינה אפילו לא ענתה לה בקול… (אסור לה גם לחשוב?)
יש איזו סטיגמה על נשים שממתינות לילדים, כאילו ההמתנה הופכת אותן לשקועות בעצמן ובכאבן, וזה כל כך לא נכון!!
נשים ללא ילדים הן לא מפגרות, הן מבינות היטב כמה מאתגר לגדל ילדים (ואם הן לא, יש נשמות טובות שדואגות להזכיר להן). בלי סתירה לזה, בעקבות ההתמודדות שלהן הן יודעות לייקר יותר את מתנת השמיים של ילדים.
והן מקבלות הרבה יותר מבטים והערות חסרות רגישות, מאשר אמהות למשפחות ברוכות.
אני לא יודעת על מה את מדברת בכל זמן ועת שיש לי זמן לחשוב
בלידה או בזמנים חשובים כן אני מתפללת על כל מי שלא זכתה
וגם כשאני מרגישה שאני מתחרפנת אני משתדלת לזכור שיש רווקות ועקרות וכו
שהיו שמחות לעמוד במקום משלי
ואולי כשאני מבקשת עליהן מתוך השמחה שלי והקושי שלי אולי ה' יפתח להן
לפ.א. – לא אמרתי שאמהות לא מתפללות על עקרות. דיברתי על טקט ועל הבנה ורגישות.
היתה כאן מעין האשמה כלפי אישה שממתינה לילדים, שאין לה הבנה ואמפתיה כלפי נשים עם ילדים צפופים בלע"ר.
אני טוענת שזה הפוך, גם במקרה שתיארו פה וגם לעיתים קרובות בחיים.
אני גם חושבת שצריך להיזהר במה שאומרים
לכל אחד המסלול שלו
אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו
לא כותבת אישי חס וחלילה חשוב לי להבהיר שיש כאלה שעדיין זוכרים את הסובבים
והלוואי שנזכה לשמע רק בשורות טובות
כואב לי לקרוא על הקשיים של הנשים היקרות שכותבות כאן, כל אחת מהזווית שלה.
גם לי יש זווית, של מישהי שזכתה לילדים לא מזמן ורוצה מהר עוד…
וכמו בכל נושא אחר כל עוד לא מדובר על מצוות או עבירות, או על עניני אמונה, אין נכון מוחלט ולא נכון מוחלט.
יש מה נכון לי, מה רוצה ממני ד'.
מה מתאים לי, לכוחות שנתן לי ד', לנתונים הסביבתיים, לילדים הקודמים.
יש השתדלות…
ויש ד' אוהב בשמים שנותן לכל אחד מה שבטוח טוב לו.
אני מעריכה את כל המשתפות בנתונים שלהן, זה פותח עיניים ואפיקי מחשבה.
אבל אני חושבת שכל אחת יכולה לספר מה נכון לה, לא מה נכון לאחרים,
כל אחת יכולה להחליט מה טוב לה בחיים, לא מה יגידו אחרים.
וכמובן, מאד קל לומר "תתחשבו בי"… אבל לפעמים קשה עד בלתי אפשרי להתחשב.. אז בוא נתחשב באלה שאנחנו רוצים שיתחשבו בנו…
ומתוך מבט פשוט כזה, של אני אחראית רק על עצמי, עושה מה שמתאים לי ואני יכולה, ומקבלת באהבה את רצון ד', יותר פשוט להתמודד.
אהבתי את התגובה שלך!
היא מסכמת יפה מאד את המאמר שעליו נסוב כל הדיון פה שסטה "קצת" מהנושא
הסתכלות יפה ומאוד בריאה ומחוברת.
תודה!
כבוד יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה,
מר אבי שמחון
שלום,
"משפחה עם שמונה ילדים היא חטא", כך אמרת.
חטאתי לחברה והבאתי לעולם 11 ילדים.
את "רובם" ללא אפידורל, תחת ידיו האמונות של פרופסור סמואלוב.
לא. עשרה לא הספיקו לי.
מצטערת שערערתי את הדמוגרפיה,
שהמטתי אסון על הכלכלה הישראלית,
שפגעתי בצמיחה הכלכלית ובתנופתה,
שאנחנו נטל על החברה.
ואני לתומי חשבתי, איך כל החברות במשק ישרדו בלי כל ילדי החטא שלנו?
הרי אם אני עוצרת לילדיי את השוקו, מחלבות תנובה, טרה וגד גם יחד, קורסות מיד
וגם מטרנה, וכל תחליפי החלב למיניהם.
ומה יעשו אגד ודן בלי כל ילדי הסרדינים החרדים, ומה יעשו נהגי מוניות השירות?
ומה יעשו רופאי השר"פ, וכל המערך המיילד? כולם יהיו מחוסרי עבודה בלעדינו.
בתי ההארחה והמלונות, פארקי המים והשעשועים,
חנויות ההלבשה וההנעלה – כולם יהיו מיותמים בלי החרדים וצאצאיהם.
ומי ינהר בהמוניו אל רשתות השיווק, עם עגלות קניות מפוצצות במע״מ של ילדי החטא המיותרים האלה?
לא חבל, מר שמחון?
איך זה אצלכם במגזר? אני רוצה להבין.
כל ילד מתוכנן בקפידה, ואז מגיע לעולם עם סל קליטה עד גיל 18?
כי אצלנו כל ילד מגיע עם הברכה שלו. סבתות לא טועות.
אני אמנם לא חזקה בחשבון, אבל אני חושבת שהשאלה אם להביא את הילד הבא אינה רק שאלה כלכלית. למה? כי באותה עלות שבה יש מי שמגדל שני ילדים (אוכל, צעצועים, אלקטרוניקה, חוגים, מותגים, תרבות ופנאי) – אני מגדלת עשרה.
עובדה, שעל משכורת של עשרים אלף ש"ח בחודש (!) יצאו אנשים לרוטשילד.
בעלי ואני מפרנסים מבוקר עד ערב (כן, כן, קראת נכון, לא בטלנים)
אבל ברוך ה', ילדינו לא נחשפים לכל שטף הגירויים שהמסך והרחוב מציעים להם.
עם יד על הלב: כמה עלתה לכם חופשת החנוכה? פסטיגלים, פסטיבלים, נסיעות, הצגות. אצלי – המחיר היה מעט קמח, ביצים, שמן לטיגון, פה ושם הפתעות מה"חנות בשקל".
והילדים היו מבסוטים אש. בכל נר שרנו ורקדנו, שיחקנו משחקי קופסא על השטיח. כן, אני מודה, חיכיתי כבר לנר השמיני. אבל בסך הכל היה כיף.
השמחות שלנו צנועות, גם האירועים באולמות. אין צורך ביותר מזה.
ומה עם הבגדים, הילקוטים? אלה בדרך כלל עוברים אצלנו בירושה. החינוך הוא להסתפקות במועט. תשאל כל ילד חרדי בן שלוש מה זה "בל תשחית", ותבין הכל.
התור למקלחת קצת ארוך יותר, ישנים קצת בצפיפות (ראש וזנב), אבל עם הרבה חום ואהבה.
בבית הספר או בחיידר כמעט ואין תחרות מותגים. כולם עם אותו סנדוויץ', ממרח "השחר" או גבינה עם מלפפון. בראש חודש זוכים לשוקו ולחמנייה (בעסה, השנה הזו מעוברת).
ותאמין לי, הילדים שלנו מבסוטים. ההורים שלהם לא במרוץ מטורף אחרי הכסף, המעמד והיעדים.
יש להם סנדוויץ' בילקוט, קלפים של גדולי הדור במהדורה החדשה, מעיל חם, גינה ושמש.
ומה צריך ילד יותר מזה?
כל ילד הוא עולם ומלואו. וכל ילד פתו בסלו.
אז אולי כל עניין הילודה הוא לא שאלה כלכלית, אלא שאלה של מיצוי אישי. שזה בסדר גמור, כן? זה לא אתם, זה אני.
אולי זו הקריירה והעבודה. אולי אחרי הילד השני נהיה צפוף באוטו. אולי אלה החברים, הלימודים, היעדים, השבתות בבוקר, הנוחות הפיזית, מבנה הגוף, הזמן הפנוי.
להביא שמונה ילדים לעולם זה באמת לא פינוק גדול. זה מלא ויתורים.
זה מלא ספלים של קפה קר. זה צלוליטיס, זה עיניים טרוטות. זה חוסר שינה. ותזכירו לי מה זה חופשה.
זה ביטול העצמי, והאני, והאגו.
הבאת ילדים לעולם זה בעצם מחיקת כל הצרכים הבסיסיים שלי.
ניסיתם אותנו בקיצוץ הקצבאות, וברוך ה', זה לא עצר אותנו. "כן ירבה וכן יפרוץ". קומה תשע בשערי צדק מפוצצת, טפו טפו.
וזה בלי להפחיד אתכם באיומים דמוגרפיים, בלי השישה מיליון שאיבדנו.
זכותכם לדאוג לחרותכם ולעתידכם הכלכלי, זכותכם לא לחטוא למשפחה גדולה.
לכם קשה?
סבבה.
אז תשאירו לנו את העבודה.
אגב, בחישוב מהיר, אם כל 11 ילדיי ילכו בדרכי, צפויים לי 121 נכדים. תגיד בכנות שאתה לא מקנא.
מאחלת לך הצלחה בתפקידך החדש, כיו"ר המועצה הלאומית לכלכלה.
וואו
כתיבה מהממת ומושחזת
כל מילה פנינה:)
רק שאם יורשה לי להאיר-
דובר פה בפוסט על ההסתכלות, התגובות וה(חוסר) היתרים מהחברה ש ל נ ו …
מול הציבור הכללי כבר הוכח אינספור פעמים שלא אנו אלו שעושקים את המדינה
וכן הילדים שלנו הם אלו שנותנים את היופי, השמחה והכוח לחיות….
תגיד לך את זה בכנות כמעט כל חילוניה בת 50+ שהבן שלה באנשהו והבת בת 32 ועדיין לא הביאה לה נכד…
ושוב- את כותבת מושלם!!!
מה שלמדתי מהניסיונות האחרונים (במשפחתי והסיפור של תהילה)
לבקש ולא להפציר
ה' ברא אותנו ויודע מה טוב בשבילינו
ואישה שה' החליט להקשות עליה צריכה להתפלל בעיקר על הכוחות והיכולת ולא רק על הילד
נעמי מדהימה
איזה כתיבה יפה
חייבת לפרסם את זה בעיתון!!
אני חושבת שהמסקנה צריכה להיות- אין לנו זכות לא לדון ולא לשפוט את השני. כל ההחלטות מסורות בידי בני הזוג יחד עם דעת תורה!!! מה את חושבת על כך בכלל לא רלוונטי ואין לך שום זכות להביע דעה בנושא, לא כלפי המדוברת וגם לא מאחורי גבה!!! ואפילו לא כדאי בינך לבין עצמך!!!!
לעולם לא תדעי מה באמת קורה בתוך ביתה, ואת גם לא אמורה לדעת!
זכות הציבור לא לדעת!
אין לאף אחד דריסת רגל לחיים הפרטיים של השני!
הלוואי שנזכור את זה ונחליף את נושאי השיחות למוצלחים יותר….
מניסיון שלי כל פעם שדיברו איתי על הנושא או תיחקרו אותי על מס' הילדים,הצפיפות וכו'… הייתי צריכה להתנצל :אני לא מתערבת להקב"ה לשום כיוון!
למה? למה הגעתי למקום הזה?
כל פעם זה ציער אותי מאד!!!
לדעתי מכל התגובות פה, בואו נעצור ונחליט כל אחת לפי מה שהיא ניפגשת ויוצא לדבר על הנושא: לחזק! להאיר! שימו לב בא' רבתי!!
כל אחת בדרך שהיא בחרה, ואז ממילא זה רק יוסיף זכויות וכו' ויקרב את הגאולה!
וזה חוץ מהעניין של : לדון לכף זכות!
כך שתמיד כשמישהיא ב… צריך לחשוב /לדבר מזווית טובה!!
כמה זכויות=נשמות ניצבור כך!
הרי עם השיח יהיה חיובי אז ממילא בסוף כל אחת תקבל יותר כח ויהיה יותר בסך הכללי! וגם זה יזקף לחשבונינו בעוה"ז ובעוה"ב!
אין לכן מושג כמה זה נותן!
יש עוד נקודה ילדים לא גומרים לגדל אותם בחדר לידה…
ואני אומרת את זה כגננת שרואה לא פעם ולא פעמים ילדים למשפחות ברוכות שהאמא או ההורים "בורחים" לחו"ל או לנופש … לעיתים קרובות מאוד והילד רחמנות…
ושלא תבנה אותי לא נכון אני משוגעת על הילדים שלי אבל אני פשוט רואה איך הילדים הללו פשוט רחמים עליהם…
ונפש של ילד זה משהו לא רוצה להגיד יותר מעוד ילד אבל אישה שלא נותנת לעצמה זמן להתאושש היא לא מיוחדת או נדירה היא פשוט לא מבינה מה זה להיות אמא!!!!!!!!
והורים למשפחות קטנות לא בורחים לחול או לנופש לעיתים קרובות?
הפך זה מצוי יותר אצלם כי צריך כסף בשביל זה והרבה,
ולא יודעת על מה את מדברת
עד כמה שאני מכירה ויודעת
אמא למשפחה ברוכה בקושי יוצאת מהבית..
מי מדבר על חו"ל? מאיפה יש כסף לזה בכלל?
ויכול להיות שלילדים שאת מכירה סבא וסבתא ומשפחה בחו"ל,הגיוני שנוסעים הרבה בגלל שמחות וכו,
ולצאת פעמיים בשנה לנופש או קיטנת אמהות זה לא נקרא הרבה…