אמא אוהבת אותך עד השמיים. בטוח??

בכתבה קודמת הזכרנו את דמות ההורה המחזק, זה שנעזר בענישה לעיתים רחוקות. ענישה של מבוגר שנתפס כאוהב, דואג ומחזק, מתקבלת בהבנה ועשויה להיות יעילה. בשביל להגיע למעמד הזה של הורה שמותר לו להעניש בשעת הצורך, אנחנו צריכים לייצר קשר בטוח של אהבה הערכה וקבלה בעיני הילד.

על זה אמר שלמה המלך: "חוסך שבטו, שונא בנו" מי חייב לחסוך את שבטו? מי ששונא את בנו. הוא חייב להימנע מענישה ולחסוך את שבטו, כי הענישה שלו לא תהיה מעשה חינוך היא תהיה עוול, היא לא תעשה פעולת יישור אלא תגביר עויינות ולעומתיות. וענישה בשפה המקצועית של ניתוח התנהגות היא גם גערה, נזיפה או יחס שלילי.

כאן עלינו לשים לב להדגשה משמעותית: לא דעתי על ההורות שלי היא זו שקובעת, האם אני הורה אוהב ומחזק, אלא דעתו של הילד – מה הוא חושב עלי כאמא? האם הוא בטוח שאני אוהבת אותו, דואגת לו ורוצה בטובתו? האם הוא משוכנע שאני מעריכה אותו? גאה בו ושמחה בנוכחותו?

זוהי שאלה לשיעורי בית, כי לצערנו, ילדים רבים מסיקים מסקנות שגויות לעצמם, הם אינם משתפים את אמא במחשבות שלהם, מתוך בושה או כבוד, חוסר פניות והקשבה, היעדר תרבות שיח על רגשות, אבל הם בהחלט יכולים לחשוב שאמא סתם צועקת עליהם ולא מבינה אותם, שלא אכפת לה מהם, ועם הזמן הם אוספים בשקט לעצמם, הוכחות מכל מיני אירועים שלא הספקנו לעבד איתם יחד. הם עלולים להסיק בשפת הילדים שאמא עושה להם דווקא ונוקמת, לעיתים ההורה אף נתפס בצד שנגדו (כלומר: אויב). תחשבו על ילד שמקבל תלונה על הפרת משמעת חמורה בכיתה, הוא הסתכסך כעת עם הצוות והם נתפסים אצלו כאויבים שלו, יש לו הסבר, על מצוקה שגרמה לו להתנהג כך, או חרטה על מעשה שטות ואימפולסיביות, אבל אין לו למי להסביר, הוא רק מקבל תגובה קשה של נזיפה, אכזבה או ענישה, התחושה שלו היא בדידות איומה, הוא לבד במערכה! וההורים שלו? באיזה צד הם נתפסים אצלו? לא יאומן, גם הם נגדו!

אם מצטברים אצלו מספר אירועים כאלה ואין די הוכחות אחרות של אהבה ואכפתיות, ושוב, הכול על פי ההבנה של הילד. שמאזנות את החשבון, אנחנו מקבלים ילד מרוחק ממורמר, חש דחוי ובודד, והכי חמור מחפש אלטרנטיבות, כי הצורך באהבה שייכות וקבלה, הוא צורך בסיסי, שהילד אינו יודע לשיים, ולפעמים גם אנחנו לא מעיזים לומר את זה בעצמינו על עצמינו. אבל הוא קיים הוא חי ובועט והוא משפיע על התנהגותנו, אם הצורך הזה מתמלא, אנו חשים עונג וסיפוק, ואם לא, אנו חשים תסכול, בדידות, אכזבה ועצב.

ואיך אנחנו פוגשים את כל המחשבות והרגשות הקשים הללו? של הילד? אנחנו עשויים לראות התנהגויות מעצבנות, התנגדות, סרבנות, לעומתיות, חיכוכים ועימותים עם האחים ועוד שלל התנהגויות מוחצנות, ולעומתן, יש ילדים נמנעים שאצלם נראה הסתגרות, בריחה, הימנעות, סודיות והתחברות עם ילדים שאינם אהודים על ההורים בחיפוש אחר אהבה וקבלה.

פגשתי בעבודתי לא מעט נוער מתמודד, אצל רבים מהם מערכות היחסים במשפחה מורכבות וטעונות בעומס רגשות שליליים שהצטברו עם הזמן וטפחו לממדים מבהילים, לפעמים נשאר רק הרושם והמסקנות הילדותיות, כאשר הסיבות לכך נשכחו, הנערה כבר אינה זוכרת למה היא בטוחה שלאמא שלה לא אכפת ממנה, אבל הביטחון הזה כבר מושרש עמוק בתובנה שלה, וקשה לנו מאוד לשנות אצלה את האקסיומה הזו. והאמא לעומתה, בטוחה שהיא נתנה את כל חייה למען ילדיה, ואינה מאמינה איך אפשר לחשוב מחשבות של כפיות טובה כאלה!

אז איך נשפיע על מסקנות הילדים שלנו? איך נשכנע אותם שאנחנו שם בשבילם באהבה אמתית, כמו שזה באמת?

נראה לי שמילות המפתח הן שיתוף וכנות, אם לא נאמר – הוא לא ידע! אם לא נתרגם את ההרגשה למילים ולשפת גוף, לא בטוח שהמסר יגיע ליעדו, עלינו לעשות הכל כדי לוודא שהילד ואני מפרשים את הסיטואציה באותה פרשנות:

כשאת מכינה לבנך דברים, כשאת נענית לבקשותיו תמיד תוסיפי מילים מרפאות: "כי אני אוהבת אותך", "כי אני גאה בך", "כי אתה ילד נחת", "כי כיף לי אתך" – אלה הזדמנויות קלות לאזן אצלו את המשוואות של האירועים הפחות נעימים, ולהטמיע את תחושת הביטחון של היותו אהוב ורצוי ללא התניה.

כשאת נאלצת לסרב או לדרוש משהו שהוא מתנגד אליו, נסי למצוא את הסיבה הנעימה יותר שקושרת אותך לאירוע מתוך אהבה: "אני דואגת לך ולכן, אני מתעקשת שתחזרי מוקדם", "תחליף את החולצה המלוכלכת כי חשוב לי שתהיה נקי ומכובד",  "אני אעזור לך בשיעורים כי אני רוצה שתהיי בין התלמידות החרוצות" …

כשאת רואה את הילד טועה, מועד, נכשל, זו הזדמנות מצוינת להוכיח לו שאת בצד שלו, נזכור, הוא נבוך, הוא במצוקה, זה לא הזמן להיות נגדו. נכון, יש לנו תפקיד כהורים לכוון, להסכים או לשלול, אבל קודם כל להקשיב, להגיד: "אתה יכול לספר לי בדיוק מה קרה, אני רוצה לעזור לך, אני איתך, לא נגדך… " המשפטים הללו פותחים את הלב ומטעינים אותו באמון רב. אם אנחנו מהווים כתובת בעת מצוקה, זה הצל"ש הגדול ביותר עבורנו כהורים.

כשאת שומעת את הילד משתף, היכנסי רגע אחד לנעליים שלו ונסי להרגיש מה הוא מרגיש כעת? לשאול האם פגוע? האם כועס? האם מאוכזב? מבויש? או עצוב?  לשקף לו את מה שהוא מרגיש ולנרמל את הרגש. לומר שזה בסדר להרגיש כך, משפטים של אמפתיה מרגיעים סערה יותר מכל: "גם אני הייתי מתביישת נורא", "זה באמת מאוד מאכזב", "את כועסת מאוד ונסערת, זה כנראה ממש מציק לך"

המסר שלנו הוא שזה בסדר להרגיש הכול ולשתף במה שמרגישים, גם אם אין הסכמה לגבי ההתנהגות, אבל הרגש הוא לגיטימי, ואם נדע לדבר אותו ולשתף אותו נביא הקלה רבה לעצמנו ולסובבים. אחר כך תוכלי לומר שאת אינך מרשה כך להתפרץ / להתחצף /לזרוק / להעליב וכו', ואז כמובן צריך לתת אלטרנטיבה, כלומר ללמד התנהגות אחרת כדרך התמודדות וגם להתאמן עליה ועל כך במאמר הבא בעזרת ה'.

 להארות הערות ושאלות –

יעל סלע – YAELSELA9@GMAIL.COM

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.