אימא תגידי לו? תגידי לא.

הרגע הזה, שבו נעמדים השניים מולך, בעיניהם תחינה וציפייה: "אימא, תגידי שאני צודק"… ואני הרי אימא של שניהם… הפטריוטיות שלי מסתבכת סביב עצמה, ואני מתפתלת מול שני הניצים הזועמים, ומתכווצת עוד מול כתב האישום החדש: "לפחות עכשיו תגידי שאני צודק" (הוא כבר סימן אותי כיריבה קבועה), ובכלל אני רק רוצה שקט ודי למריבות הללו, ושוב נופלת לתוך הסיסמאות הנדושות: "אתה הגדול, נו, תוותר לו"  ולפעמים הקטן דווקא יהיה הכתובת לשכנוע (תלוי באופי, תמיד הטובים סובלים): "הוא אחיך הגדול, תכבד אותו".

מה, ככה זה יהיה עד שיגדלו?

האמת שכן, אנחנו מחליטים איך זה יראה עד 120. אנחנו סוללים דרך וקובעים נוהל, מאפשרים או לא, תומכים או לא, אנחנו הראש ואנחנו אחראים (ולא רוצים להיות אשמים, ולכן אנחנו לומדים מתרגלים ומתפתחים), ולא סתם מבקשים מאתנו להחליט מי צודק, כי מה לעשות, הדעה שלנו הכי נחשבת בעיני הילדים.

שוחחנו על התעלמות (ואני שבה ומדגישה: לא התעלמות מהילד אלא מההתנהגות הספציפית!), אימהות טובות תמיד לוקחות את זה לעולם המעשה ואומרות לעצמן, אני אהיה גיבורה ואתעלם מהכוס השבורה "שנפלה" לו מיד, אתעלם מהניירות שפיזר בכל הבית, מקופסת הלגו שהתפזרה, מהבכיות הרמות, מהנדנודים החוזרים, אפילו מהחוצפות, אבל מהצקות לאחים? ממכות? מה הם צריכים לסבול? ואכן, הם אינם צריכים לסבול ואנחנו כאן בדיוק בשבילם, בשביל לגאול אותם מהסבל, ולעזור לאח שלהם לחדול מלהשתמש בהם להשגת מטרותיו. אנחנו כאן בשביל לחשוב, מה הוא מבקש כשהוא מציק? או מכה? וללמד אותו להשיג את מבוקשו בדרכים חלופיות.

אבל בינינו, כל עוד אנחנו במרכז הסיפור, הילדים ימשיכו להתחרות על ליבנו דרך אלפי תירוצים כגון לגו, מקום, תורנות ביגלה או תחרות, ובעיקר תחרות, כל הילדים רוצים לדעת שאימא אוהבת אותם ולפעמים גם אנחנו בוחנים אהבה במושגים יחסיים, כלומר מושגי יותר מ… פחות מ… כמו גם הצלחה, יופי, חוכמה ועוד מתנות (ובכך אנחנו חוטאים לאושר ולתחושת ההצלחה, כי כשאנחנו מדרגים את עצמינו ביחס לאחרים, אנחנו בתוך מסע מתסכל ומכשיל).

וגרוע מזה, פעמים רבות, ילדים משחקים משחק כפול באופן בלתי מודע, הם גם הקורבנות המסכנים, הנעלבים או המוכים, והם גם המציקים השקטים ש"הביאו על עצמם" את הסבל במטרה לקבל את חמלת האם ויחסה. באחת מהכיתות ההתנהגותיות שבהן הדרכתי, נדהמתי לגלות ילד שמרגיז בשקט את חברו באופן קבוע, הוא לחש לו דברים שידע שיוציאו אותו משליטה, היה חוטף אלימות בתגובה ואז בורח מפניו להגנת הסייעת, היא נאלצה להגן עליו בחדר מורות, שם היה שיח ותשומת לב שהיה לו שווה לסבול אלימות אמתית בשביל לזכות בהם.

להערכתי, למעלה מתשעים אחוזים של המריבות בבית, הם על הלב של ההורים, ובאופן כללי, בכיתה על הלב של המורה, וכמה שזה נשמע ילדותי, במקומות עבודה התחרות היא על הלב של הבוס (כן, נודה באמת, נוכחות ותשומת לב נדרשות לנו עד זקנה ושיבה).

רוצים הוכחות?

תערכו תחקיר: כמה מריבות ישנם בבית בהיעדרכם, וכמה זמן הן אורכות? (בהנחה שאינך זמינה בטלפון לצורכי פישור, גישור והתערבות) עכשיו תשוו את המספר הזה עם מספר המריבות כשאתן נמצאות בבית??? (אל תתביישו, אצל כולנו זה ככה).

תראו איך ילדי השכונה מסתדרים יופי במגרש. הם אינם הולכים לרב על כל סכסוך, וגם אם מתפתחת מריבה שגובהה עד לב השמים, כעס, צעקות, לפעמים גם מכות, עלבונות ובכי, למחרת נראה את שני הניצים משוחחים בכיתה, או משחקים יחד באותה קבוצה. מעניין, לא? בלי גישור, בלי עורכי דין וללא שופטים, מה קורה שם שמסתדר כל כך יפה בלעדינו?

אז זהו, שאין אותנו, אין מבוגר אחראי להתחרות על ליבו, ומה כן יש שם? יש שם היררכיה מיוחדת שמתארגנת בידיו הרחומות של בורא עולם, הוא מינה ילד כריזמטי/שתלטן/ מנהיג ולו יש סגנים ולהם יש קבוצות "מעריצים", ויש חוקים שרירותיים או הגיוניים, אבל העסק מתנהל, ובמרבית הזמן יש משחק ויש הנאה משותפת וכן, גם מריבות ובירורים. מתאים לנו או לא? אלו החיים. ההורים החכמים, אינם מתערבים בדינמיקה החברתית הזו, היא מתהווה לבד וזורמת לבד (הילדים שיסבלו ממנה יהיו בדרך כלל בעלי תכונות מנהיגות שרוצים להיות דומיננטיים, אך לא רכשו כלים חברתיים כדי לדעת לעשות זאת בחן. גם זו מתנת שמים, ומי שלא לומד את זה לבד צריך להיעזר באיש מקצוע או חינוך, וגם לסבל הזה יש תפקיד: שנבין את הצורך שלו בהדרכה ואימון חברתי).

לפעמים יחזרו הביתה ילדים ממורמרים או כעוסים כי לא קיבלו, לא הספיקו, לא קפצו, קופחו או זולזלו, אולי אפילו חטפו מכות, ואנחנו לעולם לא נדע מי באמת התחיל, מי עשה מה ומה היה חלקו של הילד שלי, ובכל אופן, למעט מקרים חריגים, אנחנו, ההורים החכמים, נבין אותם, נגלה אמפתיה, ונקווה שהם למדו משהו בחיים וישתמשו בו בעתיד בעזרת ה'. אבל לא נרד למגרש לברר מי צודק ולמה, לא נרוץ להורי הילדים לדרוש התערבות וענישה, וגם לא נושיב בית דין לצורך כך, כי אנחנו יודעים שאלה הם שלבים טבעיים והכרחיים בחיים, בלתי ניתנים למניעה, וכל מה שהילד שלי צריך ממני הוא בעיקר הכלה, תמיכה וכאשר הוא קשוב אז גם הדרכה (ולא בזמן הסערה), והוא חזק והוא יגדל וילמד אם ניתן לו את המרחב והעצמאות לעשות זאת.

אימהות יקרות, כל מה שנכון לגבי המגרש השכונתי, נכון גם לגבי החבורה העליזה שלנו בבית, ואף קל יותר להכלה. בבית, יש היררכיה בגיל, וחשוב מאוד לתת לה מקום, זה מאוד יהודי ("את" לרבות אחיך הגדול), יש בעל אופי של מנהיגות, יוזמה ותפעול, וכולם מרוויחים מזה, וכן, לפעמים גם מפסידים –
הילד הפעיל שמרתק את אחיו, ממציא משחקים או מצחיק אותם, הוא גם מחליט עבור כולם לעיתים. זו עסקת חבילה, הם יקבלו את זה בהבנה אם אנחנו לא נפריע להם. אין באמת שוויון בחברה, כי אם היררכיה וחלוקת תפקידים, ואין זה מתפקידנו כהורים לנהל את זה. חז"ל מלמדים שאל ישנה אדם בניו בין הבנים, אני כאם, איני רשאית לייצר אי שוויון, אבל גם לא לקלקל את אי השוויון שברא ה' על מנת לאתגר אותנו. אנחנו לא מיישרים לילדים את דרכם, כי אם מלוים אותם בדרך ההתמודדות שלהם, אנחנו מחנכים שמתווים עולם ערכים, אנחנו מלמדים את הילד בעל תכונות המנהיגות, להיות רגיש לאחים, להקשיב להם, לשכנע ולא לכפות ולכבד את הגדולים ממנו, אנחנו מלמדים את האחים להעריך את מה שכל אחד במשפחה מעניק לכולם בנוכחותו, לכבד סמכות וגיל, ומציידים אותם בכלים לבחור נכון, למשל לשקול את מחיר הוויתור ולגלות שאווירה טובה וחברים למשחק, שווים פי כמה מעוד בובת פליימוביל נחשקת.

לעולם לא נוכל לדעת את האמת, מי תפס ראשון… אז בשביל מה להתיימר שנצליח? אף פעם לא נוכל לקבוע אם העלבון היה הולם את המעשה החמור שנעשה, ולא כדאי לנו לקחת את כתרו של בורא עולם. שהרי אם נהיה בצדו של הילד הנרדף, בהכרח נהיה נגד הילד הרודף, שכעת רואה את עצמו נרדף ואותנו ככתובת לא אמינה בעת מצוקה, ולכן, לא ניפול במלכודת ולא ניקח את כובע השופט, אנחנו רק נאמר לילדינו בביטחון גמור ובכנות אמיתית, שאנחנו סומכים עליהם, שהם ודאי ידעו להסתדר יפה ביניהם, וכי אינם צריכים מתווכים לכך. האמונה הבסיסית לכך היא שמשתלם להם להסתדר ביניהם, וכי ממריבות כולם מפסידים.

עד כאן עסקנו בלא תעשה, ולא, אין צורך להעמיס את תיבת המייל שלי ב"מה אם מרביצים? האם גם אז לעמוד מהצד ולא להגן?" כי ממילא, אנחנו נעסוק במה שצריך לעשות בכתבה הבאה בס"ד.

 להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע – YAELSELA9@GMAIL.COM

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.