איך להפוך את השגרה לאושר עד

שוב אותו ניגון יומיומי.

להרגיע. לנקות. לקלף. להדיח. להרים. לקלח. ושוב לסדר, ושוב להקשיב. ועוד מישהו שקורא "אמאאא…" והראש תמיד עסוק במה שעוד נשאר, בינתיים.

ובינינו? ברגעים האלה, בין הכלים הרטובים לערמת הכביסה שמביטה בי במבט מאשים, עולה בי מחשבה קטנה – חצופה, מתוקה, ומאוד מפתה:

להתפטר. פשוט להתפטר .

אני ממש מדמיינת את הסצנה:

עוצרת באמצע הסלון, מנערת פירורי במבה מהחצאית, ומודיעה בטון רשמי:

"חמודים שלי, תודה על ההזדמנות. באמת.

אבל אני מגישה בזאת מכתב התפטרות מתפקידי כאמא-תורנית-ראשית.

נא להעביר את התפקיד ואת כל העומס למישהי אחרת. מישהי שתדע למצוא את הגרב האבודה, לחתוך את הירקות ‘נכון’, כזו שתמיד ישמעו בקולה ושתדע לפתור מריבות על כדור בלי להזיע" .

אני פונה לעבר הדלת, סוגרת אותה מאחוריי, נושמת נשימה ארוכה, מרגישה כמו ציפור דרור שיוצאת לחופשי. הילדים עומדים שם, המומים, מבולבלים…

וברגע הזה, כשהשקט הדמיוני הזה עוטף אותי, וחיוך עולה על פני. אני נזכרת בסיפור חזק שמכניס הכל לפרופורציה.

השיעור המטלטל של הרב נחום: לבחור בחיים דרך ההודיה

בספרה של הרבנית נוישטאט ע"ה 'מפנינים מכרה', מובא סיפור על צדיק בירושלים, בשם רבי נחום כהן, שפגש אדם בדיכאון עמוק שרצה לסיים את חייו. הרב ניסה להניא אותו מהמעשה, לדבר על ליבו, לעודד, אך לא הצליח.

ראה הרב את המצב, ואמר לו בטון מפתיע: "תקשיב יהודי יקר. לגמור את החיים זו עבירה חמורה מאוד. אבל, אם אתה מתעקש, יש לי רעיון: אני ארצח אותך…" .

האיש נבהל, והרב המשיך: "למה? כי התאבדות זו עבירה גדולה, ואם תיקח את נפשך תגיע לבית דין של מעלה ותקבל עונש, אבל אם אני ארצח אותך, הרי אני אמשיך לחיות ואוכל לחזור בתשובה על המעשה" .

הרעיון "מצא חן" בעיני האיש, והרב המשיך להוביל אותו: "אחרי המוות אתה הולך לעולם האמת לנצח נצחים. צריך, אם כן, לחזור בתשובה על כל מה שעשית כאן. צריך לחזור בתשובה על זה שרצית לגמור את החיים, ועל עוד אלו פרטים… תתחיל להגיד וידוי" .

האיש חוזר בתשובה ואומר 'אשמנו, בגדנו', ואז הרב עוצר אותו: "רגע, יש עוד דבר אחד… צריך גם להודות. להודות על כל מה שכן היה לך. בוא נגיד 'נשמת כל חי' על כל הדברים הטובים" .

הם התחילו למנות את החסדים והטובות שהיו לו מאז היותו על האדמה. הם אמרו זאת בהתרגשות, מכל הלב. כשסיימו, אמר הרב: "יופי, עכשיו אני אהרוג אותך…" .

"רגע!" זעק האיש.

הוא פתאום התעשת. אחרי 'נשמת כל חי', הוא כבר לא היה כל כך בטוח שהוא רוצה למות.

מה קרה? כשהוא התחיל להתבונן בחיים שלו, הוא גילה שיש לו סיבה לחיות. הוא קיבל כל כך הרבה, כנראה שהקדוש ברוך הוא בכל זאת אוהב אותו.

"אהבתי אתכם אמר השם, ואמרתם, במה אהבתנו?"

זו בחירה.

אפשר לבחור לראות את הטוב.

וכשמרגישים נאהבים ורואים את כל הטוב, מתמלאים בכוחות.

המהפכה של לאה אימנו: להפוך את השגרה ל"נס"

במסכת ברכות נאמר: "מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לד', עד שלאה באה ואמרה: 'הפעם אודה את ד" – כשנולד לה בנה הרביעי, יהודה .

רגע… באמת? האם לפני זה אף אחד לא הודה? הרי אברהם, יצחק ויעקב הקריבו קרבנות וזבחים,

אז למה דווקא לאה זוכה לתואר “האדם הראשון שהודה”?

העניין הוא, שלאה לא הודתה על נס גלוי, לא על התגלות אלוקית, לא על משהו יוצא-דופן ששינה סדרי בראשית. היא הודתה על מה שבשגרה. על עוד ילד, על עוד לידה, על חיים שמתנהלים עם הקשיים הטבעיים ועם הרגעים הקטנים.

היא בעצם אמרה: אני מודה על ילד בריא, שיש לי ילדים, יש לי בעל, יש לי בית. איזה נס!

ופה לאה מחדשת דבר בעולם: עד אליה, אנשים עצרו להודות רק על דברים שמעל לגדר הטבע. לאה לימדה אותנו להודות על ה"יש" שבתוך היומיום.

האם גם אנחנו יודעות להודות על דברים שבשגרה? או שאנחנו חיות בתודעה של אין? .

הילד לא יודע לקרוא, או שהילד בריא, מתוק, וגם לא יודע לקרוא? הסלון מבולגן, או שהבית שלי מלא חיים ובילדים שמשחקים?

הכנתי ארוחת ערב פשוטה (שוב). האם אני רואה בזה "כישלון כי לא השקעתי", או שאני מודה על כך שאני דואגת להם ומזינה אותם, ובוחרת לשמור אנרגיה כדי להיות רגועה יותר בערב?

מה שאנחנו אומרות לעצמנו, אלו המשקפיים שדרכם אנחנו רואות את הכל,

וברגע שאומרות תודה אפילו מתוך החסר, משהו מתחיל להשתנות.

 הבית נראה אחרת. הילדים נראים אחרת. ואת הופכת להיות חזקה יותר, שמחה יותר ובעלת ערך.

לאה קראה לבנה "יהודה", ויצרה מציאות שההודאה כל הזמן לנגד עיניה. להגיד תודה זו שפה חדשה. לא להגיד רק פרק שירה, אלא להפוך את זה לדרך חיים!

"אושר עד" – הגרסה הביתית

לפעמים אני חושבת על רשת החנויות “אושר עד”. מה הסוד שלהם? מה גורם לאנשים להתלהב כל פעם מחדש? הרי הם מוכרים מוצרים רגילים – לחם, חלב, אקונומיקה…

הסוד הוא שהם מצליחים להפתיע אותנו כל פעם במשהו חדש וזמני – כלי בית, נעליים ואפילו אופניים., משהו קצת מסתורי שמעורר סקרנות ופחד לפספס. זה מה שמייצר את ה"אושר" הרגעי הזה.

וחשבתי לעצמי: כך זה גם אצלנו בחיים. כאמהות, אנחנו רגילות למתנות הקבועות – הילדים, הבית, השגרה. הכל נראה מובן מאליו, וזה עלול לשחוק אותנו.

אבל אם נעצור, נסתכל סביב, וניצור לעצמנו ריגושים מאותם רגעים קטנים – חיוך של ילד, סיר על האש, ילדים שרצים לקראתי בהתרגשות, בריאות –

גם לנו יהיה “אושר עד”. האושר הזה לא מוגבל בזמן ולא תלוי במבצעים. הוא נמצא אצלנו, ממש כאן, מתחת לאף.

וכאן אני שוב חוזרת למכתב ההתפטרות שלי…

אני מדמיינת את הרגע שבו מישהי אחרת באמת נכנסת לבית. ידיים זרות מחזיקות את הידיים הקטנות שלהם, לא מזהות את החיוך הקטן והמתוק, לא יודעות לפענח את הבכי… ופתאום – בלי הכנה מוקדמת, הלב מחסיר פעימה.

הוא מתכווץ ואז שוב מתרחב. כמו נר חנוכה שמאיר בחושך.

שם אני מבינה: עם כל הכבוד לקושי (ויש קושי), ולשחיקה (ויש שחיקה) –

המקום הזה הוא הטריטוריה הבלעדית שלי. אלו הם החיים שלי!

וזה מה שאני בוחרת. אני לא מוכנה למסור אותו לאף אחת.

אז אני לוקחת נשימה עמוקה (מאוד), מסדרת את הכתר על הראש, ומזכירה לעצמי להלל על האור הקטן והמתוק שמאיר בכל יום מחדש.

ועם כל זה,

אם לפעמים, את מרגישה שאת לא האמא שרצית להיות.
תדעי, זה לא את!
זה העומס, העייפות, הילדים, העבודה, החינוך… החיים עצמם.

ויש דרך לצאת מזה!
כתבתי בעבורך, מדריך שיעזור לך למצוא שוב כוח, שלווה ושקט פנימי באמהות. 

לחצי כאן וקבלי ממני, את המדריך באהבה >>>