איך את מעבירה את הצהריים עם הילדים?

נשמע שיש כאן יותר מצפון מאשר בעיה ממשית 🙂
נכון, הם גדלים עכשיו ואת צריכה להיות שם, אבל זה בדיוק מה שאת עושה – נמצאת לידם, נוכחת, ומגיעה כאשר הם מבקשים.
יש ילדים עצמאים מטבעם שלא יצטרכו את אמא בשביל לשחק, אבל כל עוד היא נמצאת לידם היא מרגיעה אותם בעצם נוכחותה, הם בטוחים בעצמם ויודעים שהיא קרובה.
לא צריך לבלות שעות במשחק משותף כדי ליצור קשר קרוב, את גם מכינה להם אוכל, ורוחצת אותם, ושומעת חוויות מהגן ומשכיבה עם קריאת שמע – זה מקסים.
את יכולה לפעמים לשאול אותם מה האיש של הפלימוביל עושה עכשיו, או משהו כזה, כמה דקות של שיח, אבל זה באמת לא חייב להיות ארוך וסבלני…

מסכימה עם מה שכתבו לפני חלקית.
מצד אחד – אם טוב להם, והם משחקים ביחד ושמחים – מדהים!
נשמע שהם לא צריכים אותך – במובן החיובי של המושג, הם רגועים, שלווים ונמצאים בחממה שלהם, וכנראה גם ילדים יצירתיים עם דמיון מפותח – עד כאן מעולה.
אבל, יש לי גם ילדים כאלו (לפחות חלק מהם) ואני כן משתדלת שכל יום יהיה לי כמה דקות של שהייה איתם ממש.
לשחק פליימוביל אני גם לא ממש מסוגלת, יכולה מדי פעם לדחוף עצה טובה, להראות התעניינות וכו',
אבל כן משתדלת לעשות איתם במהלך אחרי צהריים משהו אחד לפחות.
למשל – לשבת על הספה ולהקריא כמה סיפורים – כיף גדול להם ולי, לשחק עם הגדול יותר משחק קצר שלא מייבש אותי – רביעיות או משהו בסגנון.
תכלס, אני כן רואה בזה חשיבות גדולה ונכס אדיר בשבילם.
ועוד מילה – זה שאת מתעסקת בדברים שלך בזמן שלהם טוב – זה מצוין. כמו שכתבה רות – הנוכחות שלך נמצאת שם, וזה מה שנותן להם את הביטחון,
אבל אני כן הייתי נמנעת מלגשת למחשב.
התחושה של אמא במחשב היא של אמא שלא נמצאת פה – ולא במקרה – זה באמת שואב אותנו, שלא לדבר עם הנזק החינוכי בעיני. הם עוד קטנים וכאילו לא מבינים, אבל המראה של אמא שיושבת סתם על המחשב – בעיני הוא לא טוב.
הייתי מתעסקת בבית, אופה עוגה, מתקתקת מה שצריך, ואם גמרתי – הולכת לקרוא ספר (תשיגי ספרים!), ואפילו מדברת בטלפון – כל אלו עדיין יותר טובים מאשר אמא במחשב.
וכמובן – תוך כדי להיות קשובה אליהם לגמרי, ולהיות מסוגלת לסיים טלפון באמצע אם מישהו רוצה אותך.
הצלחות, את נשמעת אמא מהממת 🙂

אם הם מצליחים להעסיק את עצמם בכיף וברוגע – זה מראה שאת מגדלת אותם מדהים. הצלחת לטעת בהם שלווה, ביטחון, אהבה אחד לשני. כל הכבוד לך!

גם אני הייתי בעבר במקום שלך, בהרגשה שמשעמם לי לשחק להנות איתם במשחק, כיום אני עובדת עם ילדי תקשורת בגישת ה DIR אחד מעקרונות הגישה היא פלורטיים- זמן משחק, ודווקא מהמשחק מגיעים לקשר ולהנאה משותפת מדהימה, פשוט ללמוד לשחק, להיות עם הילד בחויה שלו וכך להגיע אליו, מצאתי שזה נכון כמובן גם לילדים רגילים, נכון זה לא תמיד קל, מה שעוזר לי זה שאני אומרת לעצמי עכשיו 10 דקות (ועליתי בהדרגה לכמה שמתאים לי,) אני משחקת אבל באמת, נמצאת איתו בחויה שלו, והרווחתי דקות של הנאה של פשוט להיות עם הילד שלי באינטימיות בחויה בכיף והמון אהבה, אני נותנת לילד להוביל את המשחק, שואלת רשות למשל אתה רוצה שעכשיו המכונית משטרה תבוא לעזור, בצורה ספונטאנית בתוך המשחק, משחקת בכיף ברמה שלו, מוסיפה קולות, סירנות וכו', ולאט לאט את נהנית יותר מהלהיות איתו במה שמענין אותו.

וואו
יש לי "רביעייה" הגדולה בת 5 והקטן 10 חודשים
והתיאור שלך עורר בי תחושה מתוקה כזאתת
מן חלום רחוק….