אחר כך כולם יבינו איך קרה הכל. נו, זה היה צפוי. מי לא ראה את הפורענות המתקרבת. אחר כך לכולם יהיה את השכל לומר מה שלא צריך. לצקצק. לרחם. לחמול. לחבר אחד פלוס שתיים ולצייר תמונה שלימה. להסביר הסברים. לפרשן פרשנויות. לנתח את הנתונים כאילו והם עוגה שכל אחד יכול לפרוס ממנה חתיכה הגונה לעצמו.
אחר כך כולם ישאלו למה לא עשתה זאת קודם. למה לא התייעצה, הרי יש הרבה עם מי. למה לא צפתה את זה כמו כולם. האם גם בגיל ארבעים צריך לומר את זה? הם יבררו מה קדם למה, הביצה או התרנגולת? נו, זה היה ברור. הם יפטירו בפטרונות. הרי להם, זה לא היה קורה. ברור שלא.
אחר כך היא תהיה בפה של כולם, ופיה שלה, ייסתם. יחסם. ימנע ממנה לומר את מה שתרצה להסביר. ואולי מוטב שכך, כי אם יתנו לה לדבר, לא תצליח. רק צעקה גדולה ומרה תייבב מתוכה כמו ברד מוטח, כמו צופר מקולקל, כמו קונגו בקדיחה שלא נגמרת. כמו הים שאין לו סוף.
אחר כך יקרו הרבה דברים, והעולם בו נמצאת עכשיו, לא יהיה העולם של אחר כך. אורותיו יתעממו, רצפתו תיסדק, תקרתו תתמוטט, והשמש שתתאמץ בכל מאודה לצאת מבין העננים, ולהפשיר את הכל, לא תצליח. חושך יכסה ארץ וערפל דמדומים.
אחר כך, אולי, הרבה אחר כך, תהיה לה נחמה. כשייגמר הכל, והשחקנים יפנו את זירת חייה הנוכחית, יהיה שקט. כי היא תהיה בלי כלום ביד, אבל לבד.
כל זה יקרה אחר כך. אבל, עכשיו, היא פה. פרסאות ספורות מהים הגדול וספינות המפרש. שמש חיוורת משיטה עליה מבט מסנוור של קרן לייזר מדויקת, מאבחנת, ומדלגת. גם היא בבורחים ממנה. כבי משלחת את הנעלים ימינה ושמאלה, ומתיישבת על החול הרך, הסופג. מקרבת את רגליה ומשעינה עליהם ראש. אין בה בכי. ואין בה תפילה.
יש דבר כזה למות, ככה פתאום באמצע החיים, ואף אחד לא ידע על כך?
אפילו לוויה מכובדת והספדים מלאי יגון, אי אפשר לעשות כשהמת - עודנו חי.
אז למה. למה. למה. היא שואלת בלי קול. בלי כל. למה קברו אותי באדמת חיי, רמסו והלכו? למה?
למה הלכתם? היא רוצה לצעוק לגלים שגואים מולה. למה לקחתם? למה החלטתם בשבילי? למה לא שאלתם אותי? למה הייתם בטוחים בצדקת דרככם? למה לא נפניתם להביט אחורה, אל החורבן וההריסות והאובדן הנורא? למה?
ואלו מעשיה בשעה הבאה: פרופלור שלא מפסיק לשאול למה. למה. למה. וחוזר חלילה.
וככה באות הדמעות ששוטפות את הכל.
/////
בכל סצנה יש שחקנים וניצבים. תפאורה ותאורה. יש את הטוב. יש את הרע. יש את המופרע. השתלטן. הנהנתן. הסולטן. הסבתא הרחומה, והתעלומה. הפריץ העריץ או מושקה שמתחנן למטבע בחריץ. בזירה שלה היו כולם. מתמקמים עם בוקר, ולא נעלמים לעת ערב. מתייצבים יום אחר יום, ועוקבים. חומסים ממנה כל מה שאפשר. וכבר לא היה הרבה מה.
קודם הלכו הילדים. אפילו שהיא הייתה אימא מושלמת! כבי מתקוממת והדמעות פורצות שוב. יעידו ויתעדו המורות, הגננות והרבעסים. רק לתקופה הם הלכו. רק כדי לשקם ולהשתקם. אחר כך, הלכה הפרטיות. נעלמה כליל. בעת הזאת, הלכה גם כבי. הלכה לאיבוד. ואז נכנסו יועצים חכמים לבית השביר והסדוק. הבהירו מה שצריך הבהרה. זיקקו מה שלא הובן. חידדו את המשך התהליך. אבל כבר לא היה למי להסביר. הרבה לפני כן, נלקחה ממנה החירות.
ושוב מתחיל הפרופלור לסוב על צירו. למה לא נתתם לי לבחור? למה? גרגירי חול פזורים למלוא כל האופק, ושמיים עצומי מימדים מביטים בה בשתיקה אילמת. יש להם סבלנות לכל נברא בצלם, והם בכלל לא מעיינים בתיק האישי, לוודא איפיון ויכולת מסוגלות.
אז מה אם היו בעיות! אז מה אם עשיתי שטויות! אז מה!
היועצים אמרו שהם מדברים לעצים, כי כבי בקשה שוב ושוב ושוב שיחזירו בבקשה את הילדים. לא. לא. היא לא רוצה לראות אותם מתי שרק אפשר. היא רוצה אותם פה. לידה. צמוד. הם שלה, והיא קבלה אותם במתנה גמורה מבורא עולם, שיודע מצוין למי הוא נותן מה. ולא מחלקים ככה, פיסות נשמה, בין כל מיני משפחות קרובות.
אף אחד לא הקשיב. הסבירו לה שמוטב לכולם להתנתק קצת. לחשב מסלול מחדש. לקרוא את המפה, ולהבין פנינו לאן.
הכל נשאר במשפחה, ואף אחד בחוץ, כולל השכנות, לא ידע ולא הכיר. עדיף ככה, אמר מי שאמר, היא לא תנקוב בשמו, עדיף ככה להמשיך. וככה היא הלכה לעבודה, מדממת. בשביל להמשיך ככה. ראתה כל יום את הילדים, לא ויתרה על שום יום, לבושים בגדים אחרים בריח זר. מי משתמש בכזה מרכך. מי. ועוד מלביש לה את הילדים.
הילדים גם היו, כנראה, תפאורה מושלמת, כי כשהם הלכו, תפחו הבעיות לממדים גדולים יותר, ולא הייתה תפאורה מתוקה כזאת, שתסתיר. לקחת אותם לגן. להחזיר. לקנות להם. להכין. לא היו קולות מריבות ילדותיות או בכי שאפשר לברוח אליו.
הם בסך הכל שבועיים לא איתה, הילדים. רק שבועיים. והלב שלה נקרע. אם יש לאנשים אבחנה חריגה, זה לא אומר שאין להם לב נורמלי וכואב.
אז למה!!!
/////
'אני לא סולחת לכם!' כותבת כבי בדם ליבה, על החול. מוחקת. חורטת עוד. 'לא סולחת!'. גם בזמנים טובים יותר, כשהייתה מפוקחת והבינה בשכל הישר, מיאנה להשיב אל הלב. היא קמה. מתנערת מעפר. זורה חול לכל הכיוונים ברגליים. יורה לכל עבר תמציות מרוכזות של כאב.
יום אחד, אולי, יתקשרו אליה שתענה על סקר. הרבה פעמים מתקשרים. אולי הסקר יהיה מה דעתה על אימא שהלכה לאיבוד. יש לה הרבה מה לענות. הו-הו. הרבה מאוד. קודם כל, היא תאמר בנחרצות, לא נוגעים בילדים. ככה אימא מתחילה להיאבד, תבינו.
בי"ת כל, שואלים! לא לוקחים החלטות ונפשות. לא יורים ברגליים כשרוצים להעמיד מחדש. לא---
נכון, היא ממשיכה את הסליל. הבית שלי נחרב, הפך לסדום. אבל למה השארתם אותי מאחור, הופכת לנציב מלח, כמו אשת לוט?
ושוב מיטשטשים אישוני עיניה, והשמיים הופכים קרובים מאי פעם. מחבקים אותה חיבוק גדול ועוטף. משרים עליה ענני כבוד וגילוי שכינה.
אבא. אבא. אבא. מתחיל הפרופלור בתנופה מחודשת. אבא---------
////
צדף משונן נתקע לה ברגל. רוח מערבית מחלה לנשוב. כבי נרעדת. ברור לה שהרוח סוטרת בפניה. סותרת את כל עמלה. מבקשת לנקוש על חדרי לבבה ולהזכיר כל מה שהולך להיות בשבוע הקרוב. דיונים ומשפט וסוציאליות. בכי ופחד גדול עוטף אותה. היא לא תיתן. היא לא תסכים. מספיק מה שכבר איבדה לדעת----
העולם שהיא הולכת לפגוש, לא יהיה אותו עולם. אותו שמש. אותו ים. אותה רוח. הכל הופך מדבר, והיא כל כך צמאה.
היא באמת צמאה. למים משיבי נפש. לטיפות חיים ללחלח את הכל. כבי מכניסה רגליים לנעלי חול, ומתחילה לפסוע במדבר שלמלוא האופק.
השמש והחול והדמעות והכאב והפחד יבשו בתוכה את כל המעיינות שגם ככה היו מדוללים. היא נפנית ליציאה לכביש הראשי. תכף תזמין מונית ותעלה הלוך ונסוע הנגבה. תכף תבקש להפעיל מונה. תכף תעצום עיניים ותשקע בנמנום. כל זה תעשה תכף. עכשיו, היא רק מסתובבת אחורה, חיבת לראות את סדום המשתוללת.
מולה משתרע הים, סוער וגואה, וגבול לו המדבר והחול, והשם הכל יכול.
רוח ממשיכה להשתובב סביבה, וכבי מרגישה פתאום שאולי היא רוח נדבה. רוח השם. עוטפת. חומלת. מלטפת את כל כולה.
מבטיחה לה שיהיה טוב, ואבא כאן.
עיניה צורבות, והיא מסובבת את פניה לאט מהים אל הכביש. מהמדבר והאינסוף אל חייה הפרושים.
עוצרת מונית.
/////
אחר כך קרה הכל כמו שכולם צפו מראש. ולמה לא עשית את זה קודם. למה להגיע למצב כזה. הבית התפרק סופית, והילדים עדיין לא חזרו אל הקן המחורר, שהמתין להם על אף סדקי קירותיו.
כבי רצתה לחזור אל הים, אבל לא היה לה זמן ויכולת. הקרב על הבית שאב ממנה כל מה שאפשר, והילדים ציפו שתתעורר ותחזור ותהיה.
לו לא היו מדברים כל כך הרבה, לו לא היו מתערבים בחלקת הקודש שלה בלי סוף, הילדים היו כאן מזמן, מטיחה כבי ראש בכרית.
למה. לו היו מקשיבים לה בזמן, אפשר והייתה נמנעת מלהיכנס לבוץ ולביצה. אולי עוד היה אפשר להציל לפחות אותה.
אבל השמש החיוורת האיצה בה לקום. היום הם באים לכאן, לבקר. היא חיבת לשטוף פנים, להאמין שהם שלה ועוד ישובו לגבולה.
שתהיה גאולה.
כבי מכינה במהירות האור את הבית. מרתיחה משהו בסירים. מחממת מנועים. מתנערת בכל הכוח מהחידלון שעוטף אותה כמו שמיכה צבאית כבדה. הם כבר כאן, בקן הפרטי, והיא חיבת לתת לרוח להיכנס מהים.
והם באים. בביישנות השמורה להם, נכנסים לאחר שלא היו זה זמן רב עקב הקרב. מתקרבים אליה בהססנות טיפוסית. נכרכים אחריה בשקט. בורחים וחוזרים והולכים בין החדרים. מחפשים את מה שכבר לא יהיה עוד. כבי רוצה לבכות. היא רוצה לצעוק. היא רוצה לשיר. והכל מתערבב בתוכה. הולכת לחדר. לוקחת כדור להירגע. זה לא משחק, הכדורים האלה. כך אמר הרופא.
////
ימים רבים יחלפו עד שישובו אליה בניה. ציפורים יתעופפו עם רוח הים, ועצים יתנו קולם. לאט לאט היא תתנער מעפר ותלבש בגדי כבודה והודה. בת שלו על אף ולמרות. בהדרגה תינשב בה הרוח ותילחש לה חלומות ושברם. והיא תקום ותלך ותבוא ותבכה ותהיה.
ואף פעם לא תביט באישה אחרת מהלכת ותאמר מה. מה זה היה לה. כי מה יש לומר. כי אולי לא היה אפשר אחרת. כי יש לה לב פועם מתחת לכל האפיונים והאבחנות. וכי היא בת שלו. מושלמת מתחת לכל הקליפות.
ובבוא היום, היא תיסע לה אל הים. המים שישטפו את החוף לא יכירו בה, האישה והדמעות המותכות. אלו גלים חדשים שהותכו אל החוף במטח רענן. גאה. וגם היא, אישה אחרת שנולדה מחדש. יוצרת בכל יום מבראשית. כבי מרימה עיניים לקו החוף המתחבר עם השמיים. מרגישה חזקה. יציבות שקטה פועמת בה, מתעקשת להישאר. כבי לא מפחדת ששוב היא תאבד את הדרך. היא גם לא מבינה עדיין למה קרה מה, ומה תהיה המשך העלילה. מאמינה במי שאמר והיה העולם, ונתן לה ילדים, ולקח, ופרק ובנה וסתר.
הוא ימטיר לה כבר מטר.
קומי כבי, והצמיחי אחרים. התנערי מעפר וכאב וחלום כבר היום.
לבשי בגדי תפארתך.
לתגובות: efraty096@gmail.com