-הסיפור נכתב בשל תנופת הבניה בעיר בני ברק בחודשים האחרונים, ופונה אל כל אחד ואחת מתושבי העיר-
'הוא היה אדם מתוכנן'. העט הכחול רץ על הדף, משרטט שורות ישרות, מתוכננות להפליא. 'מעולם לא דחה דבר לרגע האחרון. מילא משימות בקפדנות ובאחריות מושלמת. לא לחינם שמו מוטבע באותיות אבן על רבים רבים מבתי העיר. 40 שנה היה קבלן מצליח, ודאג לדרישות הלקוח עד נקודת החשמל האחרונה. לא סמך על אף אחד, ולא ביקש עזרה מאיש.'
הוא עצר משטף הכתיבה וסקר את הטקסט בעיניים מוצרות. הוא אדם מתוכנן, בהחלט. ומאז שציפורה עליה השלום הלכה לעולמה, הוא דואג בקפדנות אופיינית ליום שאחרי. בשידה ליד המיטה מונחת מעטפה עבה לחברה קדישא. מונחת שם צוואה, נוסח למצבה ותשלום עבור מודעה לעיתון. היום יצטרף אליהם הספד מוכן להלוויה.
יש אנשים שמפחיד אותם לדבר על היום שלא יהיו כאן. דניאל לא מבין אותם. מפחיד יותר לבוא אל היום הזה לא מוכנים, ולסמוך על טוב ליבם של אלמונים שיגמלו איתו חסד של אמת. הוא מעדיף לדאוג לעצמו. מחשבון הבנק שלו יורד מדי חודש תשלום בהוראת קבע עבור עמותה שהתחייבה לדאוג לקדיש לאחר פטירתו, ואחת לחודשיים הוא מתקשר למערכת העיתון לברר האם השתנה תעריף מודעת אבל, והאם די בכסף שבמעטפה. ככה הוא, לא משאיר מרצפת אחת לא מחופה.
"ר' דניאל?" מרצבך השכן עצר אותו על יד תיבות הדואר. הוא עצר, רגלו האחת על מדרגת החצר. טון הדיבור הריח צרות. "כן, שלמה." הוא הוריד רגל נוספת, החוצה מן הבניין.
"אתה יודע שהמשפחה שלנו גדלה מאד בשנים האחרונות," השכן סידר את משקפיו שוב ושוב. מוריד, מחזיר. מבריק את העדשה הימנית. השמאלית. "והדירה שלנו היא בת שלוש חדרים בלבד, והגודל הכולל שלה לא עולה על-"
"כן?" הוא חתך. כבר ארבע שנים שאינו מקבל לקוחות. גדלים של דירות אינם מעניינו.
"זהו." השכן תופף קצרות על תיבות הדואר. טיק, טאק. טאק. חוסר הקצביות צרם לו. "אנחנו מעוניינים להרחיב את הדירה שלנו, להוסיף חדר מאחור."
"אוקי?" מנחה בעוד 3 דקות בבית הכנסת הגדול. הוא יצא מוקדם, כמו תמיד. לא לוקח בחשבון עיכובים.
"ואנחנו צריכים אישור ממך. כלומר, מהשכנים. זאת אומרת, גם ממך." המרצע יצא מהשק. "אחרת לא נקבל אישורים. אנחנו רוצים להרחיב את החדר האחורי ואת המרפסת."
"שזה מעל המרפסת שלי". התיפופים התגברו. פזורים יותר, מציקים ממש. "אני חושב שדיברנו על זה פעם."
"נכון." גוון פניו של השכן החוויר עוד יותר. "אבל עברו מאז שלש שנים, וחשבנו-"
"שלא שנים לא משנות את המבנה הגאוגרפי של הדירות, וגם לא משפיעות במידה מהותית על כיוון השמש. כך שאם לפני שלש שנים הבהרתי כי ההרחבה המדוברת תחשיך את הדירה שלי ותוריד מהערך שלה, לא חל שינוי בנתונים. לא צריך להיות קבלן כדי להבין זאת."
השכן דמם, גם התיפופים פסקו. דניאל נשף עמוקות ויצא החוצה. מנחה בבית הכנסת הגדול הוא כבר הפסיד. כמה כאב ראש יכול שכן לגרום.
הערב מצא אותו חוצה בהליכה מהירה את רחוב דסלר בואכה רחוב חזון איש, חולף על פני מסוף האוטובוסים וממשיך. כמו בכל שבוע, כבר שנה וחצי. שנה וחצי עברה מאותו ליל שבת, בו דיבר רב השכונה אחרי קבלת שבת.
"אתה מדבר עם אנשים," הטעים אז הרב, "שומע אותם מלאים דאגות של עתיד. מתכננים תכניות מפורטות, לא סומכים על אף אחד. ואני שואל אותם מה עם היום שאחרי, כשכבר לא תהיו כאן? למה שם אתם סומכים על הבן שיגיד קדיש, על הנכד שילמד משניות? בעסקים אתה לא נותן אמון באיש, לבנק לא תשלח אף עובד שלך, נאמן ככל שיהיה. איך את חיי הנצח שלך אתה מותיר לאחריות של אנשים אחרים?"
זה דיבר אליו. זו תמצית האג'נדה, הוא אדם מתוכנן הרי. ומאז, אחת לשבוע הוא כאן. יושב על יד החלקה שלו, שקנה לפני שתים עשרה שנה. מצויד בתהילים ובספר משניות קטן, הוא יושב על כסא נמוך שקבע במקום, ודואג לעתידו. שבוע שבוע, בימים של קיץ, כשהאויר גדוש לחות ואובך, וגם בשבועות של חורף כבד, כשבית החיים עטוף בענני מטרים ואיש לא צועד בין החלקות. הוא כאן. קורא מזמורי תהילים בכובד ראש השמור לבית החיים, ומשניות על הסדר.
אחר כך הוא בוהה בבור הריק ומתייחד עם זכרו. הוא אדם טוב, דניאל. יש בו הרבה מעלות טובות, גם אם אין אנשים שמכירים בכך. למען האמת, אנשים לא מכירים בכלל את דניאל האיש. הם מכירים את דניאל הקבלן, את דניאל השכן, את דניאל מבית הכנסת. היתה צפורה, עליה השלום. אבל כבר שתים עשרה שנה שאיננה כאן. דמעה אחת, יבשה, נושרת מעיניו מדי שבוע כשהוא חושב עליה.
לפעמים הוא מעלה זכרונות סתם. מהרהר בימים אחרים, כשעוד היו צעירים ומלאי חלומות. כשהחיים היו עמוסים עד אפס מקום, והיומן היה צפוף בכתב יד מהוקצע שלו או פניני שלה. בבית שהיה מלא, אף שתמיד היו בו רק שניהם. עד שגם היא הלכה.
כאן, בבית החיים, איש לא מפריע לו. אף שוכן קרקע מימינו לא קם להוציא מרפסת, ועדיין לא קם דייר משמאלו שביקש, במטותא, להחליף איתו מקום, כי המזגן ממש מפריע לו והוא מצונן כבר שבוע. אוי, חילופי העונות הללו. איש מבאי המקום לא ניגש ללחוץ את ידו בחמימות מעושה, לברכו בחורף בריא ולבקש על הדרך סיוע דחוף להכנסה כלה. השכנים כולם היו שקטים ונוחים, מכבדים איש את גבולות דירתו ולא מבקשים לפלוש ממנה החוצה. אף גבאי לא ערך מגבית דחופה למען תושבי הקהילה, ואיש לא ניגש לתהות לפשר מעשיו.
לפעמים, בחסות השקט, הוא חושב גם על חייו שלו. על מה שנהיה מהם, ועל מה שלא. על הבית ברחוב בן זכאי, ארבעה חדרים ואיש אחד. כאן היה השקט נחלת הכל. כאן לא היה זועק כל כך בדממה שאפפה את ביתו, בין מאות בניינים רועשים, גועשים, חיים. כאן היו כולם בודדים, איש איש ועפרו. כאן הוא שווה בין שווים.
בשעת צהריים קופחת הוא יורד במדרגות אל שדרות כפר עציון. הרחוב חם וריק, חלונות סוגרים על חדרים ממוזגים. מקצה הרחוב קורא אליו אתר בניה פעיל. עוד בניין שמתרחב ומתארך, מכפיל את עצמו. מוסיף שני קומות. מחזה מוכר. פעם היה מתקרב, מתעניין. בודק מי הקבלן, מי מבצע, מי מנצח על הפעילות. היום הכל כבר לא רלוונטי, פנסיה.
עיניו נמשכות בכל זאת. בוחנות בעיני קבלן את הנתונים סביב. משהו קורא לתשומת ליבו. מבט אחד והוא קולט. מרזוק ועיסא, שנים עבד איתם עד שתפס שיותר מדי חומרים 'נעלמו' על ידם. נראה שעכשיו גילה אותם בפעולה. מרזוק בפתח המחסן, עיסא על הרכב. מנסים שלא לבלוט. הרחוב הריק, השעה השקטה. הכל מתאים.
מספיק משפט אחד שלו, צעקה אחת בערבית במבט מאיים, וכל חומרי הגלם שהועלמו חוזרים במקום. מספיק טלפון אחד לקבלן שמעסיק אותם, מתחיל מן הסתם. חיפש כח עבודה זול. עשרים שניות והסיפור מאחוריו.
מוציא את הנייד מכיסו. מדפדף באנשי קשר, מתחיל לחייג. מנתק.
זה ייקח עכשיו עשרים שניות, נכון. אבל הקבלן, מתחיל מן הסתם, יפחד להתחיל עם הפועלים, יבקש הדרכה. אחר כך יתקשר לשאול מה לעשות עם לקוחות שלא משלמים בזמן. ואיפה קונים חומרים, ואיך בכלל אפשר לסמוך על פועלים. שיחת טלפון אחת לא דורשת הרבה. תכנית חניכה דורשת הרבה מאד.
ובכלל, זה לא עניינו. הוא לא מקבל לקוחות כבר ארבע שנים.
בשחרית בבית כנסת הגדול הגבאי לא מוכר. הוא מתקרב אליו, מספר על חיוב. ניגש לעמוד. חושב על דניאל בן יהודה, יאריך הבורא ימיו בטוב, ולאחר מכן יצרור את נשמתו בצרור החיים. אין מי שיעשה את זה בשבילו, הוא מוכרח לדאוג לעצמו. אין חיוב גדול מזה.
חוזר הביתה בצעדים מהירים. כבר ארבע שנים שאין לו לאן למהר, אבל ההרגל. עוצר בפינת רחוב ירושלים. מצמצם עיניים, מזעיף מבט. ההרחבה הזו לא חוקית בעליל, אין לו אפילו מה לשאול. מכיר את התכניות באזור בעל פה, יודע גם את ההיגיון שמאחוריהם. לא יכול להיות שבמחלקת הנדסה אישרו דבר כזה. למען האמת, נראה שאף אחד לא שאל אותם. אבל זה יטופל מיידית. יש עדיין מספיק אנשים בעירייה שמכירים אותו. שלש שעות, והשערורייה הזו תהיה נחלת העבר.
שלש שעות, והשערורייה מתחילה. אייזן, הגבאי הקהילתי, התקשר נסער. "שטיין, נפלה כאן אי הבנה נוראית. מישהו בעירייה הבין ממך להרוס בניה של שלש משפחות מהשכונה??"
"בהחלט." הזיז הלאה את העיתון היומי. ממילא עבר על כולו, מדלג על הדרושים. טבח לישיבה ומחלק עיתונים, זה מה שדורשים היום בעתון. ושידוך לבחור בן 30. העולם שייך לצעירים. "הבניה הזו היא לא חוקית, אייזן"
שקט ארוך עלה מהקו, ונאקה. "אבל... זה לא קשור אליך, שטיין. לא ברחוב שלך, לא רואה אותם מהמרפסת, כלום. לא על השם המקצועי שלך. וזה משפחות שאתה לא רוצה לדעת איך הם חיות, דניאל. וועד הקהילה מימן את הבניה הזו. ואתה הלכת ישר לצמרת. שטיין, אני לא מאמין איזה בלגן עשית."
"אייזן, אתה מעודד הרחבות בלתי לגאליות?" קולו שקט ורגוע. "אייזן, אנחנו עיר מסודרת. מחלקת עירייה ברשות מנפיקה או מגבילה היתרי בניה על פי שיקולים מקצועיים. אני לא מבין אותך. אתה אדם מוכר, יש עליך אחריות של וועד קהילה. איך אתה נותן יד לעבירת חוק גלויה לעין ברחבי המרחב הציבורי?"
"נדבר על זה אחר כך, שטיין?" אייזן מיהר. לפעמים נראה לדניאל כי בכל הנוגע אליו לאנשים יש הגבלה על שיחות הטלפון. ניתן לשוחח עד 3 דקות, עוד מעט ואייזן עובר את הסף. "קודם תמשוך את התלונה, נרגיע את המשפחות. אחר כך תבוא למשרד, תאמר כל מה שיש לך על הוועד. אנחנו פתוחים לשמוע מכולם."
"לא חל שינוי בחק בשלוש השעות האחרונות," הבהיר ברורות. הוא יעמוד על זה. אלמלא מוראה של מלכות ודחפור של עירייה, עוד יבנו בעיר הזו מפלס נוסף על הכביש. ובכלל, חייבים לחזק את כח ההרתעה. אם ברחוב ירושלים יהרסו חדר ברחוב בן זכאי לא יוציאו מרפסות, אפקט הפרפר קוראים לזה.
אחר כך הגיע רב השכונה. עלה חצי קומה, דפק בדלת ונכנס. איתו זה היה קשה יותר, יש לו כבוד לרבנים. במיוחד לרב רוזן, שזכר הדרשה שנשא לפני שנה וחצי חי מול עיניו מדי שבוע. אבל הבקשה של הרב היתה בלתי אפשרית, שהוא נאלץ לסרב.
"רב דניאל, תחשוב עליהם." ביקש הרב בכאב לפני שיצא מהבית. "שלש משפחות ברוכות, שגם אחרי ההרחבה אין אצלם מטר מיותר. לחזור למצב הקודם זה בלתי אפשרי. הן עברו כל כך הרבה עד שהגיעו להקלה היחסית הזו, אל תהרוס להם את זה."
משפחות ברוכות. אף שריר לא נע בפניו. האם הן יודעות, המשפחות האלו, כמה הוא וצפורה עברו כדי לזכות בילד אחד, יחיד, המשך?
"רב דניאל, יום אחד כולנו נעזוב את העולם כאן לעולם אחר." המשיך הרב. "כולנו רוצים לבוא מוכנים. לא תעשה את זה, בשביל היום ההוא?"
זו היתה טענה, אבל הדרישה של הרב גדולה מדי. והוא משקיע בעולם ההוא, תעיד החלקה בבית החיים.
ועד סוף אותו יום הוא לא ענה לטלפונים ולא פתח את הדלת. רק לשלמה מהעירייה הוא ענה בשעת ערב מאוחרת, להתעדכן כי השערורייה טופלה.
יום המחרת פגש אותו צועד שפוף משהו, לבית החיים. היה חם, ודביק, ואביך. ועיניים כעוסות ליוו אותו בכל פסיעה. כל רחוב חזון איש הם לוו אותו, העיניים. גם כשלא היה אף אחד מוכר ברדיוס, וגם כשהרחוב היה ריק, הוא הרגיש אותם נעוצות בגבו.
מאשימות.
מרחוק הבחין בתהלוכה צנועה הנכנסת לבית העלמין. לוויה. המשיך בצעדים מהירים. מי שנמצא בבית החיים אחת לשבוע, לא מתרגש מהלוויות. אולי יספיק לשמוע קדיש לעילוי נשמת דניאל בן יהודה.
הספיק. כהגיע לשם כבר היו האנשים בפנים, משוחחים ביניהם בקולות חרישיים. ההתקהלות התפרסה גם קרוב לחלקה שלו. הוא עצר כמה מטרים לפני, ממתין. שניים מהמלווים, נכבדים למראה, עצרו ממש לידו.
"מי הנפטר?" ביקש לדעת לאחר דקות של שקט.
"שכן טוב." הנהן החשוב מביניהם, מביט לאופק. "חיים משותפים של ארבעים שנה. חלק מהנוף של הבניין, של השכונה. של המניין. מי היה מאמין."
"כולכם שכנים??" היו שם כמה עשרות אנשים. כולם נראו קשורים, מחוברים. מכירים.
"לא היתה לו משפחה," סיפר הצעיר. "אבל כל השכונה היתה קשורה אליו. הלב הטוב שלו חיבר את כולם אליו. אתה יודע," הוא הביט עכשיו ממש על דניאל, שרעד רגעי עבר בו. "אני אתן לך דוגמא. לפני כמה שנים רציתי לבנות, להרחיב. אתה יודע, כמו כולם. הבית קטן, המשפחה גדולה, אין כסף לעבור. כל השכנים אישרו לי מיד אבל ממנו לא היה נעים לי לבקש. אדם מבוגר, לא בריא, הרעש והלכלוך מאד יפריעו לו. אין משפחה ואין לו לאן ללכת. מצד שני, לא היתה לי ברירה. דפקתי. הוא שמע מה אני רוצה, ומיד אישר בכזו שמחה, בכזאת רחבות. איחל הצלחה, הציע הלוואה. אמר לי במילים האלו: אתה מרחיב את הבית שלך כאן, אבל אני בחסד שאני עושה אתך, מרחיב את הבית שלי למעלה'. זה היה הבן אדם, אתה מבין? קודם רואה את השני, אחר כך את עצמו."
דניאל הנהן קצרות, מבטו הלאה משם. נראה שהם מסיימים ומשחררים לו את הדרך, החלקה שלו מחכה לו. צעד בין השבילים, דעתו מוסחת וכל אירועי הימים האחרונים מתערבלים במוחו.
ונעצר. הלום רעם. לרגע קפא מוחו. ובמשנהו החל לפעום בשעטה.
בחלקה שלו, שקנה לפני שנים, שיושב על ידה שבוע בשבוע. באדמה שנתן לה את ליבו. נכרה בור, והתכסה עפר תחוח. קבר טרי נחפר במקום במהלך השבוע האחרון. ושלט קטן, שסיפר את זהותו של הנפטר. נטמן במקום לפני שלושה ימים.
רגליו רעדו. לרגע לא ראה דבר. חיפש נואשות מקום לשבת, אפס. גם את הכסא עקרו מאדמתו, שלחו לאחד השבילים. בן בלי בית. משאיר אותו עומד, כשכל העולם מסתובב סביבו במעגל.
הסחרחורת חלפה, מותירה אותו לעמוד שם, לבד. כפותיו נקפצו. הוא לא מכיר אותו, האדם שנקבר כאן. עדיין לא מכיר אותו. זה המקום שלו, המקום האחרון שעוד נשאר לו. זו תהיה מלחמה קשה, רב מערכתית. ברור לו שלא בקלות יעבירו נפטר מעפר שנטמן בו. אבל הוא שועל קרבות, ויילחם עד הסוף, בכל מחיר. זו מלחמה על הבית.
הוא היה צריך לברר מראש מי זה דניאל שטיין. דמו שצף, הרגיש אותו נוסע בפראות בין העורקים בגופו. איתו לא מתחילים. גלגלי מוחו החל לנסוע, משומנים היטב. למי יפנה ראשון. את מי יפעיל, מי מבין האנשים שחייבים לו יסכים לשתף פעולה עם מהלך כזה.
כולם יזדעקו, יגידו שזה אסור ולא ראוי. כמובן. אבל לא להם לקחו את המקום האחרון שנותר להם בעולם, ארבע אמות שהם רק שלהם. המקום בו יכלו להיות הם בעצמם ללא השוואות תמידיות ורעשי רקע. המקום שנתן להם מעט נחמה, וכעת גם הוא איננו. נלקח על ידי אדם שאפילו לא כאן בעולם שניתן יהיה להתעמת איתו. אדם שהיה מן הסתם מקושר יותר ממנו, בעל משפחה וידידים שדאגו לו. שתיעדפו אותו על פניו. שתים עשרה שנה הוא משקיע בה, וביום פקודה מגיע אלמוני ועוקף אותו בלי מילה, בשקט אלגנטי האופייני לבית הקברות. מרגע לרגע שחשב על זה, עלה הזעם והתפשט בו. תופס בו כל חלקה. הוא ילך למאבק, על החיים ועל המוות.
לרגע התרפו שריריו. הכעס הרגיע אותו מעט, הבטיח נקמה ותיקון. ניסה לנשום, לשחרר מועקה בחזה. הצליח בקושי. חשב על שלש משפחות ברחוב ירושלים. חדר אחד הפסידו, אחד מתוך ארבע. וכולם נחלצו לעזרתם, נגדו. אף שהצדק והחק היה איתו. איפה הם כולם עכשיו, מול העוול שמרחש מול עיניו. חשב על אייזן, מועד הקהילה. חושב שרק כסף אנשים צריכים. חשב על הרב. שנה וחצי ישב כאן, בהשפעתו. ומה עכשיו.
חשב על שכן מספיק. נפטר אלמוני. בודד, מבוגר. מכין את עצמו לעולם שיבוא, דואג לדירה של נצח. לא ברחוב בן זכאי ואפילו לא זו שבקצה רחוב חזון איש. שזז מעצמו, גם כשקשה. גם כשקשה מאד.
וכשזה בלתי אפשרי?
דניאל נושם עמוקות. ושוב. אוסף אויר מקסימלי. ממלא ריאות.
הוא לא יחליט עכשיו. הוא נסער מדי, ועמוס. ותלוש.
יחכה למחר. אחרי לילה, כשיעבור עוד זמן, והעולם יחזור לגודלו המקורי, הוא יחליט מה הלאה. יש כאן טעות, והוא יטפל בה בהחלט. אולי נפלה אצלו טעות, כשאיתר את החלקה בפעם הראשונה, לפני שנה וחצי. אולי אכן אירעה תקלה השבוע, יתכן. ואז הנהלת בית העלמין תציע פתרון.
אבל עד אז, הוא עובר לאטו על כל החלקות בשורה, השורה שכבר אינה שלו. ומה שלא עשה מעולם, קורא בשימת לב את שמות הנפטרים שנטמנו שם, יהודים טובים שחיפשו לעשות טוב, וקורא בכובד ראש פרק תהילים לזכות כל אחד מהם.
לתגובות: saraaveret@gmail.com