הורה הגיע לטיפול/ קיקי שפיגלמן, מרפאה בעיסוק
כבר הרבה זמן שאני רוצה לשתף אתכן בחוויות שלי מחדר הטיפול.
לקח לי זמן לעשות את זה ולהוציא מהכוח אל הפועל, אבל הנה אני כאן :)
בחרתי לשתף אתכן בסיפור של יוסי (בדוי כמתבקש).
יוסי היה בן 9 כשהגיע אליי לראשונה, ילד מתוק, חכם, עיניים גדולות ומבינות.
יוסי התבייש מאוד להיכנס לחדר, הוא לא הבין מה לו ולאישה הזו שיושבת שם בפנים. ניתן היה לראות בעיניו את הבלבול והתהייה, למה זה קשור אליו? למה הוא צריך את זה?
אבא אמר לו שזה חוג, אז למה החוג הוא בקופת חולים? כנראה סתם אמרו לו שזה חוג! זו כנראה רופאה מפחידה שרוצה לבדוק אם הוא נורמלי!
התחלנו לבנות יחד תהליך של בניית קשר ואמון, הבנת המושג ריפוי בעיסוק, בניית מטרות משותפות איתו ועם ההורים. יוסי היה מגוייס ושיתף פעולה יפה.
יוסי איטי מאד, כל משימה פשוטה שלוקחת לילד רגיל דקה, תיקח לו פי כמה וכמה מהזמן הממוצע, לא בגלל שהוא עושה דווקא חלילה, אלא כי ככה הוא נולד. קצב אחר, שונה משל כולם.
לא קל להיות הילד האיטי הזה, שלא מצליח להעתיק מהלוח, למלא מחברות, תמיד אחרון בתופסת, במשחק חמש אבנים (עד שהוא מרים את היד הכל כבר נפל על הרצפה בחבטה עזה ומאכזבת...).
הרב בכיתה כעס שהכל נורא איטי, המחברות לא מלאות, הציונים נמוכים... אבא ואמא כבר היו חסרי סבלנות: למה לוקח לו שעה וחצי להתארגן בבוקר? למה לוקח כל כך הרבה זמן לאכול?
כמובן שדבר מכל זה לא הוסיף לביטחון עצמי אצל יוסי שלנו, שהלך והתרחק מחברים, התכנס יותר ויותר בתוך עצמו, וככה הוא הגיע אלי.
על מנת להבין איך עובדים עם ילד איטי חשוב להבין מה המקור של האיטיות הזו. הגורם הוא שונה מילד לילד, וגם אם התנהגותית זה נראה דומה, הגורם יכול להיות שונה לחלוטין, והוא שיקבע את מהלך הטיפול. זיהוי נכון של הגורם משמעותי מאוד ליעילות התהליך כולו, ולעיתים זיהוי המקור עלול להיות מבלבל.
לאחר שעשיתי מיפויים וניסויים, הבנתי שהמקור לקושי הוא קשבי, ויש צורך לתת מענה לקושי הקשבי שלו.
חוץ מהאסטרטגיות שלימדתי את יוסי בטיפול של ניהול זמן, עבודה עם טיימרים, טבלאות ושעוני חול, כינסתי את ההורים על מנת לדבר על הפרעת הקשב. ישבנו על כוס קפה והתחלתי לדבר. הסברתי להם מהי הפרעת קשב, איך היא באה לידי ביטוי ביום יום, הדגשתי שזה לא משהו שהאדם בוחר ושולט בו, אלא מקבל מתנה מהשמיים וצריך להתמודד עם זה, הוא לא 'עושה דווקא', גם אם לפעמים זה נראה כך. דיברנו כמובן על יוסי ועל המטרות שאותן נוכל לשים במרכז הטיפול. כמובן שגם המלצתי ללכת לרופא קשב או נוירולוג ונפרדנו לשלום.
את פניו של האב שהגיע שבוע אחר כך לטיפול אני לא אשכח כל כך מהר... הוא נכנס, התיישב, והחל לשרבט על דף שמצא לעצמו בשולחן, הוא ניסה לומר משהו והתקשה למצוא מילים. אני, שלא רציתי ללחוץ המשכתי בטיפול עם יוסי כאילו שאני לא שמה לב לבערה המתחוללת...
יוסי הלך לקחת כוס מים ואז האב עם דמעות בעיניים החל לומר בסערה: "אחרי שהסתיימה הפגישה הקודמת, הבנתי שמה שיש ליוסי - יש גם לאשתי... אם רק הייתי יודע שזו הפרעת קשב, כמה צער היה נחסך ממני וממנה, כמה שלום בית זה היה יכול לעשות, ציפיתי ממנה לדברים שעכשיו אני מבין שהיא לא מסוגלת, לא ידעתי שאין ביכולתה, חשבתי שהיא סתם עצלנית, עכשיו שאני מבין שזה לא באשמתה הרבה יותר קל לי, זה ממש עשה שלום בית..."
המילים שלו נגעו בי, הבנתי את המצוקה הגדולה שהוא היה בה. לא שיש פיתרון קסם, אבל עצם הידיעה, ההבנה, היא שמרגיעה ועוזרת לקבל את המציאות.
אז נכון, אני מרפאה בעיסוק שמקדמת תפקוד אצל ילדים, אבל הרבה מאד פעמים המודעות אצל ההורים, והמודעות על הקשיים של הילד ושלהם - כבר משחררת משהו ומקדמת בריאות ותפקוד במעגלים רחבים יותר במשפחה כולה.
מתפללת תמיד להיות שליחה טובה לילדים ולהוריהם.
קיקי - מרפאה בעיסוק
אתן מוזמנות לפנות ולהתייעץ בשמחה פה למטה בתגובות, או במייל שלי:
