אלעד צרפתי, מנכ"ל מלון "כרמים" תיאר בנאום הפרידה שלו מבני היישוב הדתי "שלומית" מעוטף עזה, 4 חודשים של רושם עז, שהותירו עליו אנשי הקהילה, בשהותם במלון היוקרתי שהוא מנהל. שימו לב למילים הבאות:
"כבר בפגישה הראשונה עם הצוות של שלומית היה לי ברור שהחיבור בינינו יהיה טוב. משהו בצניעות שלהם, בהתנהלות, באידאולוגיה, ובדרך ארץ שהייתה להם. כבר באותו היום סיכמנו שאתם אצלנו. היה לנו עוד עניין פעוט של רכישת 100 מזרנים לילדים, 45 לולים ו-45 כיסאות תינוק, וקצת ענייני בשר 'חלק' וכו', אבל כאמור, חיבור טוב בסך הכול.
מאז עשינו דרך ארוכה ביחד:
- מלון שפעל ללא מניין קבוע הפך למלון מהדרין עם שחרית, מנחה וערבית. מלון ללא ילדים הפך למלון שקלט הכי הרבה ילדים. מלון שמיועד רק לשני אנשים בחדר הפך למלון עם זוג וחמישה ילדים בחדר אחד. מלון שהיו בו אורחים עם אלרגיות ורגישויות לכל סוג מזון שקיים בעולם, הפך פתאום למלון ללא רגישויות (כמעט). מלון עם מעשנים הפך למלון ללא מעשנים (חוץ משני תושבים שאנו יודעים בדיוק מי הם)...
- פתחנו ביחד מסגרות חינוך בכמות שאין בשום מלון בארץ: חדר הכושר הפך לכיתה, בוטיק היין הפך לכיתה, חדר טיפולים עם ג'קוזי הפך לכיתה, ולמעשה, כל חלל אפשרי הפך לכיתה. בגללכם אפילו התחלנו לדבר אחרת: את ה'לובי vip' התחלנו לכנות בשם 'הכיתה השקופה', את 'הפואייה' בשם 'הדלקת נרות', 'חדר אירובי' הפך לגן 'ראשית', ואולם 'כרם' הפך לגן 'נטע'.
זה היה כל כך מרשים לראות איך החינוך נמצא בראש סדר העדיפויות שלכם ואת כמות המאמצים האדירים שמושקעים בנושא.
- לאורך כל השהייה שלכם, מאז שהגעתם אלינו, תמיד שאלתם ובדקתם, אתם וגם הילדים שלכם: האם אנחנו מתנהגים בסדר? האם אין נזקים ושבר? האם אנחנו עושים בעיות? האם הכל כשורה? לפעמים זה הרגיש כאילו היוצרות התהפכו ואנחנו (צוות המלון) הם אלו שנאלצו לעזוב את הבית ואתם המארחים שלנו. הדאגה והאכפתיות שלכם לחלוטין לא מובנת מאליה וזה אומר הרבה עליכם.
- תמיד קיבלתם את אותה התשובה: 'הכל בסדר', 'הכל מצוין'. את הדומם, את החפץ, ניתן לתקן, לשפץ, להחליף או אפילו לקנות חדש. אבל מצד שני, לנפש ולגוף אין תחליף, קשה לתקן ולשפץ, זה העיקר ובזה צריך להתמקד. מי כמוכם יודע זאת.
- אני חושב שאני מדבר בשם כל הצוות של מלון כרמים כשאני אומר שהשהות שלכם אצלנו הייתה האירוע הכי משמעותי שהיה אי פעם בתחום המלונאות. זאת חוויה שונה וחסרת תקדים מכל מה שהכרנו, חוויה שהיא קודם כל ערכית, רגשית וממלאת את הנפש בסיפוק רב. בסוף כל יום חזרנו הביתה עם תחושת סיפוק וגאווה שאנחנו במלון עושים משהו חשוב וטוב.
ובניגוד למה שאתם אולי חושבים, אנחנו יכולים להבטיח לכם שאנו נתגעגע ל:
- ילדים יחפים שרצים בכל רגע נתון ויודעים להעריך שלוליות, בוץ וגשם. הקור לא משחק תפקיד וגם לא הבוץ שהם הכניסו למלון.
- ילדים טובים, מחונכים, מוקירי תודה ומלאי שמחת חיים. ילדים ללא טלפונים חכמים ומסכים מול העיניים.
- רעש, בלאגן, נזלת, ילדים בוכים, ילדים רצים, מוסיקה של דתיים, מאות תורמים ומתנדבים.
- כיתה ג' בנות – השכנות החביבות והשקטות שלומדות צמוד למשרד שלי. תפוקת העבודה שלנו במשרדים ירדה ב – 50%...
- לחיבור המרגש בין הצוות שלנו לבין הילדים שלכם, תינוקות על הידיים, ילדים מחבקים, ילדים רצים בזרועות פתוחות, ילדים ששואלים אותנו שאלות חכמות ועמוקות.
למה עוד נתגעגע:
- להודעות קוליות. לא קלטתם שזה לא מקובל. טוב, אם את אישה בהריון עם תינוקת על הידיים ודוחפת ביד שמאל עגלה עם ילד קטן בפנים, ועוד שני ילדים, שאחד רץ קדימה יחף, והשני שוכב על הרצפה מאחורה בוכה, זה מתקבל איכשהו.
- ל-20 טון עוגות בחושות ויבשות שמגיעות באהבה בכל יום שישי.
- לדילמה שהעסיקה את המלון ואת כיתה ג' במשך שלושה ימים רצופים – האם מאפה פיצה חלבי הוא "מיני מזונות" או אולי דווקא "שהכל נהיה בדברו"? היום ברור לנו שזה מיני מזונות, קל והגיוני.
- לקטשופ וצ'יפס (המניות של "אסם" הרקיעו שחקים בזכותכם), לערב החביתות של גפן בן שטרית ביום שלישי, ל"מוקפץ" של יום רביעי, למלאווח של חמישי, ולשניצל עם חלה ביום שישי. וכמובן, שלא נשכח את ארבעת אבות המזון ואת פירמידת המזון: קורנפלקס, פנקייק, שוקו ומיץ פטל.
- לשולחן הוקי אוויר שהחזיק מעמד שעה אחת בדיוק ואז הפך להיות שולחן אחסון של בגדים, ספרים ומוצצים.
- למאות בגדים, צעצועים, תיקים, מחברות וספרים שנשכחו בכל פינה אפשרית במלון.
אז מצד אחד, עצוב לנו מאוד שאתם עוזבים ורצינו כולנו לחגוג אתכם במלון גם את שני הרגלים שנותרו ואולי גם את הקיץ, אבל, מצד שני, יש לכם שליחות קצת יותר חשובה, שליחות שהיא גם השליחות שלנו במובן מסוים. לכו לשלום, אלוקים אתכם.
תושבי שלומית היקרים, אנו רוצים להודות לכם על האפשרות והזכות שניתנה לנו לארח אתכם. קיבלנו קהילה חזקה, ישרה וצנועה, קהילה שיודעת להעריך ולכבד, קהילה שהחינוך הוא נר לרגליה, קהילה שעמדה במבחן הכי קשה שאפשר – ויכלה לו. תודה על ההכלה, על שיתוף הפעולה המצוין, על ההבנה שלכם אותנו ואת הצרכים שלנו, תודה על התקופה הכי משמעותית והכי חשובה שהייתה לנו אי פעם!"