זכיתי ללמד בעבר בתיכונים ומרכזים שונים לנוער בסיכון.
תמיד כשהייתי מגיעה למקום כזה יצאו לי העיניים.
זה אף פעם לא היה נראה כמו תיכון או בית ספר רגיל, זה היה נראה הרבה יותר טוב.
בדרך כלל היו שטיחים חמים במסדרון, המון תמונות של הבנות מטיולים שונים על הקירות (לא תמונות מחזור כבודות ומעומלנות, אלא תמונות ספונטניות של קבוצות של בנות לבד או עם המורות), על הקירות היו הרבה יצירות משיעורי אמנות (ולא, לא רקמות או גובלנים... חרסים שבורים שהודבקו לכלים מעניינים או ציורים שמביעים משהו אישי של הבנות).
בדרך כלל בצד הייתה פינה של ספות מפנקות, או פופים להתפרק בהם אחרי שיעור מתמטיקה מפרך, שלא לדבר על חדר מוזיקה, או חדר "זולה" לדון בו עם חברות ו/או עם המורות על דיונים ברומו של עולם בן 16.
ואז הייתי חושבת על איך נראים המוסדות ה"רגילים" להמון ילדות "רגילות" שאין להן שום "בעיות".
מסדרונות ארוכים, דלתות חתומות, המון ילדות/ נערות מתרוצצות, מורות כבודות, דיסטנס שהוא חלק מה - DNA של המוסד, והמון חומר לימודי שצריך להספיק.
אז ברוך ה' רוב הילדים והילדות עוברים את המוסדות האלו "בסדר", נעים בסרט הנע בלי בעיות.
נראה שרק "הבעייתיים" שמגיעים למוסדות של נוער בסיכון צריכים יחס עודף, חדרים מעוצבים ויחס חם.
ה"רגילים"? שיסתדרו עם מה שיש...
השבוע הצצתי בספר 'מקום בעולם' - ספר שנותן הצצה לתיכון של נוער בסיכון, ומהווה מניפסט חינוכי אכפתי שכתב חילי טרופר שניהל במשך מספר שנים בהצלחה רבה את התיכון "ברנקו וייס" ברמלה.
טרופר מסביר במילים ספורות מה ההבדל בגישה, ביחס לתלמידים בין בית ספר "רגיל" שהמטרה שלו היא להעביר את התלמידים במקסימום הישגים ומינימום בעיות, לבין בית ספר שמיועד לנוער בסיכון (רובם לפחות) שהגישה שלו קודם כל היא לתת לתלמידים בית, מקום, מצע רך לגדול עליו.
אולי הגיע הזמן להכניס משהו מזה קצת למוסדות ה"רגילים"?
אולי נמנע מעוד ילדים להיכנס לקטגוריה של נוער בסיכון?
והנה המילים של טרופר:
"מה אנו מבקשים בעצם? לבנות להם תמונת עולם חדשה. תמונה של עולם שיש בו תמיד אהבה וחיוך ומקום...
באחד בספטמבר בשיחת הפתיחה, אני תמיד מספר להם על בית הספר ומודיע להם שאנחנו לא מעיפים תלמידים לצמיתות. נקודה.
מולי, קשה שלא להבחין בפרצופים המגחכים והסקפטיים.
בראשם של עשרות התלמידים רץ ברגע הזה משפט בנוסח: "שמענו עליך, חכה, חכה..." אלא שלא אכפת לי מה עובר להם בראש באותו רגע. אני מאמין בזה בכל מאודי לפחות ברגע הזה לא רלוונטי מה הם חושבים.
ואולי אורח מהצד יחשוב שזו טעות טקטית מיותרת, שהרי מדוע להודיע לתלמידים מראש, שלא משנה מה הם יעשו, תמיד הם יהיו איתנו? הרי מבחינתם זו כמעט הזמנה לעשות בלגן!
אז ראשית, התלמידים שלנו כמובן לא צריכים הזמנה לעשות בלגן, הם באים עם זה באופן מובנה...
ובנימה רצינית יותר, אני מבקש כבר מהמפגש הראשון לשבש את תפיסת המציאות הקודמת שלהם ולהעמיד בפניהם את התפיסה החדשה.
להגדיר להם מהרגע הראשון שכאן רוצים אותם באמת, ויהי מה. הם תמיד יהיו תלמידים שלנו. למעט מקרים רציניים ויוצאי דופן, לעולם לא נרחיק אותם.
ייתכן שיבחרו לעזוב, ואז ייתכן בהחלט שנעמת אותם עם הבחירות שלהם, ייתכן שנשקף להם את המשמעות והמחיר של הבחירות האלו, אך זו תמיד תהיה בחירה שלהם, מבחינתנו הם תמיד שלנו.
בדיוק כמו שהילדים הביולוגיים שלנו בבית הם תמיד הילדים שלנו, כך גם תמיד התלמידים שלנו...
אז אחרי שהתלמידים מגכחים ואחרי שהאורחים טוענים שזו טעות, מתחילה הדרך.
התלמידים יבדקו את תוקפה של המסגרת שעליה הכרזנו באחד בספטמבר. הם ימתחו את הגבולות, הם ידחקו את המסגרת, הם יעמתו אותם ואותנו עם הרצון העז ללכת בדרך יחד, אך אם נעמוד באתגר הזה, אם המקום אכן יהיה ביתם ברגעים הנהדרים וברגעים הקשים, אם גם אחרי שהם יושעו הם יגלו שאלינו תמיד אפשר לחזור, אז יש סיכוי שהם ירגישו, אולי לראשונה בחייהם, שהם כבר לא "על תנאי", ו"אולי" ו"נראה" ו"תלוי".
אולי לראשונה בחיים ירגישו התלמידים שיש להם מקום בעולם. והרי זה מה שאנחנו מבקשים לתת להם בכל המובנים - מקום בעולם".
האם נוכל להכניס משהו מזה גם למוסדות "הרגילים"?
ויותר מזה: האם הילדים שלנו מרגישים שאנחנו תמיד נכיל אותם ונקבל אותם באמת לא "על תנאי" ו"אולי" ו"נראה"?
האם אנחנו מקבלות את עצמנו באהבה בכל מקרה? גם אם עלינו במשקל, גם אם לא הספקנו, גם אם, שוב, דחינו, גם אם פישלנו?
בואו ניתן לכולנו מקום בעולם.