לפני שנה חגגתי את פורים הכי 'חמוץ-מתוק' שהיה לי מעודי. היינו אחרי כמה שבועות מתישים של אשפוז במחלקה גריאטרית, והסוף לשהות הזו היה לא ידוע. המצב לא השתפר, העתיד היה סימן שאלה אחד גדול והמוני קשיים נתקעו בדרך, ואז הגיע פורים. יש משפחה בבית שרוצה לחגוג, ויש בית חולים שגם בו 'יחגגו' השאלה היא איך.
המחלקה הגריאטרית היא מחלקה כואבת בצורה כפולה ומכופלת, נמצאים שם אנשים שלמעשה אין הרבה תקווה שיקומו יום אחד על הרגליים ויהיו מה שהיו, המון אובדנים חווים במחלקה הזו. כולם אהובים, כולם הם אבא של מישהו או אחות של מישהו אחר, ולכולם המוני זיכרונות של רגעים טובים ורצון עז לצאת משם איכשהו. לא מדברים על בריאות שלמה, אבל אפילו חלקית, לחזור להיות. פשוט להיות.
אני אורזת לי תיק למחלקה ותוהה. יודעת איך חוגגים במחלקות ילדים: בלונים וליצנים רפואיים ומנגינות שמחות. אבל איך חוגגים במקום שבו אי אפשר לשים מוזיקה כי לרוב המאושפזים שם כבר אין את היכולת ליהנות ממוסיקה? רובם גם לא ממש אוכלים הרבה; אסור סוכר, אסור מלח, ובכלל האוכל של בית חולים לא מעורר תאבון לאנשים שלפעמים קשה להם אפילו ללעוס, והכי מסובך זה שכל אחד שמאושפז שם ושומר תורה, יש לו את מצוות היום והוא רוצה לקיים אותם.
משלוח מנות זה די פשוט, לכולם שידה כמעט מלאה של מה שהביאו המבקרים, אבל סעודה? מקרא מגילה? והשמחה? דרך איזה סדק היא תצליח לחדור?
זה יצא בדיוק בתורנות שלי ונשארתי, ועד עכשיו, שנה אחרי, אני עדיין פעורת פה מ'עמך כולם צדיקים' שממש נראו שם בכל דקה מאותו חג.
היתה קריאת מגילה מרכזית והיו צדיקים שפשוט עברו עם מגילה בין החדרים ובדקו מי לא יכל להגיע אל הקריאה המרכזית, וקראו לכל אחד בפרטי, בקצב שלו. כך לאורך כל היום, הסתובבו אנשים וקראו מגילות, במקום לשמוח עם המשפחה שלהם וליהנות מהחג הם אספו המוני חסדים שיעמדו להם לעד. ובכל רגע כמעט נכנס מישהו או קבוצה או מבקרים אקראיים וחילקו מנות ארוזות בקופסאות ובצלופנים, בשקיות מעוצבות או בקערה מעוטרת, קחו, תהנו, שיהיה לכם מתוק וטוב.
ממש אפשר היה לראות איך הם מניחים את ליבם הרחב על מגש ונותנים. ואי אפשר לשכח את כל הכלייזמרים שהסתובבו במסדרונות, צמד הולך ולהקה מגיעה, בבודדים, בשלשות בכל הרכב שרק תבחרו. אי אפשר היה לעצב לחדור למחלקה העצובה הזו. המוני אנשים צרו עליו לגרשו.
זה היה הפורים הכי עצוב במחלקה גריאטרית, כשהעתיד הוא סימן שאלה. זה היה הפורים הכי שמח, שהוכיח שיהודי אף פעם לא לבד.
ובהערה אחת אקטואלית: פורים השנה מלא בפצועים שהגנו עלינו בגופם ובנשמתם. בימים ראשונים של פציעה כל העולם מתגייס, אחר כך העולם חוזר לשגרתו והמשפחה נשארת לבד, להתמודד עם הכאב והצער, בבית חולים בשיקום או בבית...
נסו לזכור אותם בימים עמוסים אלו, ואם אתם גרים ליד בית חולים או יש לכם אפשרות לנסוע לבקר, בפורים השנה – זה חשוב כפליים.
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית
ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il