אני יושבת במרפסת רחבה, יש לי שקית בורקס שקניתי לא מזמן ובקבוק שתיה, הכל שקט מסביב. המחשב מחכה על השולחן ואני נוגסת לי בהנאה.
בורקס בעיקרון הוא מחוץ לתפריט הקולינארי שלי למרות שאני מאד אוהבת, אז כל שוחרות הבריאות דכאן מוזמנות להירגע, אני יודעת כמה זה לא בריא ולכן מרשה את עומס המרגרינה הזה לעצמי רק לעיתים מיוחדות, למשל עכשיו, כשיוצא לי מרפסת שאין לי בבית, ורוחב יריעה של נוף שבבית שלי מסתכם בחלון של השכנה, וכאן ירוק ושקט של כפר למרות שזה בעיר. אז אני אומרת לעצמי: אם פינוק אז עד הסוף, וקונה בורקס. אחד. אומלל. כדי לשים לעצמי את הגבול מראש.
תוך כדי שאני פותחת את השקית אני מזהה זוג עיניים ננעצות בי, אני נועצת בחזרה. לא. זו לא חוצפה ולא גסות רוח. זו פשוט מיינה שעומדת על המעקה ממול ונועצת מבט, ציפור יפה, ולולא קראתי עליה לא מעט אולי אפילו הייתי מחבבת אותה, אבל לא, אין לי חיבה למיינות, אלו ציפורים תוקפניות וממש לא אהודות. אבל מכיוון שאני מבינה שהיא תוקפת רק את בנות מינה וכל גודלה הוא בערך כמו גודל כף ידי, היא לא מאיימת עלי ואני גם לא עליה. אין לי שום ענין לגרש אותה, צער בעלי חיים זה לא לצער אותם לחינם, ועל כן היא ואני מחליפות מבטים, ואין לי כוונה להתרומם ולהעיף אותה, אם נעים לה להסתכל עלי אוכלת - שיערב לה.
אני מוציאה את הבורקס, מברכת ונוגסת בהנאה, לוקחת את העיתון ששמרתי משבת שבה היה לי אורחים ולא הצלחתי לקרוא אפילו כותרת. מבטי נעוץ בעיתון שעל השולחן, היד אוחזת בבורקס, הפה נפתח לנגיסה, ופתאום משהו קורה: גוש שחור מזנק לי על הפנים במהירות. בתנועה לא רצונית. אני מעיפה את ידי, המשהו השחור מכה בי חזק ואני מזנקת בבהלה מהכורסא, וגם המשהו הזה זז בבהלה ומכה בפני שוב. כל העניין לוקח שניה וחצי בבהלה גדולה, עד שאני מבינה מה קרה.
גם המיינה רצתה בורקס. היא תקפה אותי.
היא פשוט ניסתה להשתתף איתי בארוחה, רק לא הבינה שהכנפיים שלה על הפנים שלי הן לא שילוב מוצלח, כי מהבהלה לא היה בורקס לא לה ולא לי. זו היתה חוויה לא נעימה. מתוך שלווה שלמה שבקריאה רגועה על מרפסת עם אויר ונוף ובורקס טרי, המיינה לא היתה בשום חשבון ותוכנית. זו היתה התנגשות לא נעימה.
המיינה לא התכוונה להסתלק היא נבהלה לשנייה, אבל התייצבה לבטח על המעקה הגבוה ומשם השקיפה עלי, אוספת את הנזקים שהשנייה וחצי הזו של ההתקפה גרמה. חלקי הבורקס התעופפו לכל הכיוונים, מסתבר שהיא הצליחה לנקר היטב כשהביס בפי...
היה לא נעים.
המיינות מתרבות בעשרות אלפים ואולי במאות ומשתלטות על שטחי מחיה של ציפורים אחרות. מסתבר שהן עלו בדרגה וגם בני אדם כבר לא מפחידים אותן.
במאבק בין המיינה לביני נראה שהיא ניצחה, כי אני איבדתי את הטעם... ארזתי את עצמי ועזבתי את המרפסת. עכשיו אני מבינה מדוע משרד החקלאות מחפש דרכים איך לגרש אותה מישראל, היא גורמת למינים שונים של ציפורים להסתלק ממקום מושבם, בדיוק כמו שאני הסתלקתי.
אני הפסדתי בורקס ובשל זה אולי דווקא הרווחתי מאות קלוריות שלא הכנסתי לעצמי, אבל בטבע זה גורם לנזקים משמעותיים.
מצד שני, אולי זה הדרך של בורא עולם לגוון ולגרום לתחלופה במינים שסביבנו?
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית
ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il