ערב פסח שאנחנו כבר בעיצומו מחדד הרבה דברים שביומיום אולי כבר לא שמים לב אליהם. כמו זרקור שמאיר על כל מיני תופעות בחיינו ודברים שעברו כמעט מתחת לרדאר.
כמו הפרורים של החמץ שלא מזמן, ממש ענין של ימים או שעות, בכלל לא שמנו לב אליהם, ועכשיו אנחנו רודפות אחריהם בחמת זעם, וכל האמצעים כשרים: שואב אבק ואקונומיקה, מסיר כתמים או ספוג הפלא.
פתאום אנחנו שמות לב, לכל מיני דברים כמו הכתמים על הכיסא השבתי שלא ממש הפריעו לנו שבועות, כי הם נסתרים כל כך שצריך ממש לחפש אחריהם, אבל עכשיו הם גלויים לנו ועומדים ואי אפשר לעמוד בפניהם עד כלותם.
וכמו כל הבגדים בארון שנחו להם בשלווה ועכשיו חלקם מועברים תחת עינינו מי למקום בחזרה, מי לשקיות הגמ"ח או להעברה לאחות/חברה שכנה...
תקופת השנה הזו סימנה היא אוורור חלקים רדומים בחיינו והעלאתם מהאחור אל הפרונט עם תאורה מוגזמת לפעמים, כי כן, בערב פסח המון דברים שהחבאנו יוצאים לאור, כמו מידות לא נעימות שאנחנו מתקשות להודות בהן -
אבל בעיתות מתח ולחץ יחד עם כמות ההספקים הנדרשת והחופשה של הילדים, יוצא שאנחנו לא מצליחות לאסוף את כל הכח הדרוש כדי להחביא את מה שממש משתוקק לצאת לאוויר העולם -
כמו צרחה עצבנית במיוחד, שצריכים לחנוק בפנים, באשר הינוקא בן השלוש לא מבין בשום אופן למה הוא לא יכול להכניס ביגלה אל תוך המגף שהוצאת לאוורור בעת ניקיון מגירת/ארון הנעליים.
בזמנים אלו תופעות לא רגילות מקבלות מקום, בגלל שהן מעמידות אותנו בפני שאלות ודילמות ומציאות, שברגיל אנחנו מצליחים אפילו להתעלם הם.
ובמילים אלו אני מבקשת להעלות את התופעה הלא פשוטה של עשרות אלפי משפחות, אנשים נשים וטף שאין להם בית!
הם נעקרו ממקומם וגלו בתוך ארצם כבר חמישה חודשים, והתקווה של רובם לחזור בחזרה כדי לחגוג כבני חורין את ליל הסדר,
היום שמציין יותר מכל את היציאה לחופשי, את היכולת שלנו כעם וכבודדים לחיות כבני חורין, התקווה הזו, נגוזה עם כל יום שהולך והחג המתקרב.
אני מכירה משפחה של מפונים מהצפון שלא חלמו לרגע שאת חג הפסח לא יעשו בביתם, הם ושכניהם וחבריהם ובני כל השכונה שלהם על משפחותיה ברוכות הילדים.
ובעוד שאנחנו, רוב תושבי הארץ, כבר מתכננים את ליל הסדר, הם שואלים את עצמם איך ינקו במקום הזעיר בו הם גרים, והיכן יפתחו את שולחן הסדר במקום בו משפחה לא יכולה לשבת כולה לארוחת ערב בגלל קוטנו של המקום,
והאם צריך לנסוע לצפון להביא את כלי הפסח או שמא לקנות חדשים במקם מגוריהם הזמנים אך הכבר כמעט קבועים,
ואיך יבשלו כשכל מה שיש להם זו כירה חשמלית שאיתה הם למדו להסתדר חצי שנה, אבל לחג היא לא מספיקה והיא גם חמץ לגמרי.
החג המתקרב מעלה כמו בכל שנה לדיון את הדברים שלא התעסקנו בהם בחודשים האחרונים,
אך השנה הוא מעלה דברים חדשים לגמרי שנכפו עלינו בצוק העיתים, את הדילמות שכאילו התרגלנו אליהם בחודשי המלחמה האחרונים, שהרי כמה מאיתנו מתעסקים בשגרה בענייני חטופים ועקורים ופצועים ונפגעי חרדה וכל יתר הצרות שהמלחמה המיטה עלינו...
רובנו חזרנו לשגרה רגילה עם תוספת כזו או אחרת: משלוחים למשפחות מגויסים, תוספת תהילים ועוד.
אבל עכשיו, דווקא עכשיו, זה הזמן להניח ממש בחזית חיינו, לעזור ולהתחשב, כל אחד לפי יכולתו,
את כל מי שלא בטוח יחגוג את חג החירות בחירות המתבקשת שכולנו מקווים לה, ולעשות משהו עבורם.
מה? כל אחד כפי יכולתו העיקר לא להתעלם.
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית
ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il