הרב חנניה קאהן סיפר בהרצאה שזכיתי לשמוע על ברוניה, אישה יהודייה שנכלאה בשנות הזעם בגטו בוכניה, שם היה גם רבי אהרון מבעלז זצוק"ל, היא הגיעה אליו עם שני ילדיה וביקשה שיברך אותם שהם יזכו לזרע של קיימא ויהיו יהודים כשרים וטובים.
כשאני מנסה לחשוב על משמעות הבקשה הזו אני מצטמררת, מדובר בזמן שבו כולם ידעו שמיליוני יהודים נטבחים ללא אבחנה רק כי הם יהודים, ובמקום שכולם ידעו שהוא עוד תחנה קצרה בדרך אל הסוף, ואותה אישה מתנהלת כאילו מדובר בימים רגילים, ולילדים שלה יש אפשרות לחיות חיים מלאים ונורמליים, לגדול ולהתחתן, והיא מבקשת שיזכו להקים משפחה. משפחה? מה, היא מנותקת? כמו שזה היה נראה באותו זמן הם לא יזכו לעוד חודש של חיים, מי מדבר על נישואים וזוגיות וילדים...
אבל ברוניה לא נתנה למציאות הקשה להפיל אותה לייאוש, כל עוד חיים צריך לעשות את מה שצריך, ואם בימים רגילים היה מזדמן לה להתברך אצל קדוש ישראל היא היתה הרי קופצת על המציאה, וכך עשתה גם במקום שבו לכאורה לברכה אין משמעות ובוודאי אין קיום. מבחינתה אין יאוש יש אמונה.
רב אהרון מבעלז בירך אותה, כבקשתה.
לפני פסח הגיעה ברוניה עם ילדיה אל מחנה ריכוז, עוד שלב בדרך אל המוות הכמעט בטוח. באותו מקום שהה גם האדמו"ר מבלוז'וב, רבי ישראל שפירא עם חסידיו. הם עשו כל השתדלות למלא את מצוות החג, ובחשאי הצליחו לאפות כזית מצה לליל הסדר. בלילה, במסתור, ערכו 'סדר'. כולם רצו לאכול כזית מצה ולצאת ידי חובת פסח מצה ומרור, אך כמובן כיבדו את האדמור לאכול את ה'כזית'. אולם ברוניה התעקשה שגם בניה יאכלו את ה'כזית'. הנוכחים נדהמו מהבקשה שהייתה נראית נועזת ואפילו חצופה, אולם לברוניה היה הסבר מנומק. היא הסבירה שיום אחד, הם הרי יצאו ממחנה הריכוז הזה ויהיו חופשיים לנפשם, איך הילדים שלה יזכרו מה זה ליל הסדר אם אין להם שום חוויה מהסדר? לפחות יהיה להם זיכון של כזית מצה, הנוכחים תמהו, הרי מי יצא מפה? אף אחד לא חשב שיהיו חיים אחרי המחנה, אולם האדמו"ר הסכים איתה.
ברוניה לא נתנה למציאות לנצח ולא לנבואות השחורות ולא לעשן המשרפות ולא ליאוש. נכון עכשיו רע, אבל צריכים להאמין שיהיה טוב ולחיות בהתאם למחשבה הזו!
ברוניה ניצלה וגם ילדיה. אחרי השיחרור הניצולים התפזרו לכל עבר וכל אחד ניסה לשקם את חייו ככל יכולתו. לימים, היא באה להתייעץ עם רבי אהרון מבעלז באיזה ענין, והאדמו"ר זצו"קל הציע לה כשידוך אחד בשם רבי ישראל, כן, האדמו"ר מבלוזוב, מי ששהה במחנה ריכוז באותו פסח ונתן לילדים שלה כזית מצה. הם התחתנו. ומישהו העז לשאול את האדמו"ר איך ממקומו, מעמדו ויחוסו הוא מוכן להקים בית עם אישה פשוטה. האדמור יישב את התמיהה והסביר שראה בה אישה מיוחדת, בעלת אמונה, שלא איבדה את הביטחון בה' שתהיה גאולה. ועם אישה שיש לה אמונה תמימה, שיודעת שגם אם קשה לא מתייאשים, הוא רוצה להקים בית בישראל.
בימים הקשים שעוברים עלינו, כשכל רגע מביא איתו חדשות לא פשוטות, פעם זו איראן, ופעם 'הותר לפרסום' מצמרר, פיגוע שרודף פיגוע, יהודים בתוך הגיהנום העזתי, עסקים שמתמוטטים ואנשים שרוצים לחזור הביתה אבל אין להם בית ואין אפילו צפי למתי יהיה...
בתוך כל האי ודאות, בתוך החרדות ואי השקט, בתוך הלחץ והכאב, אנחנו חיים כאן וברוך השם רובנו זוכה לחיות עם כל כאבי הלב על האסונות הפוקדים אותנו - כמעט כרגיל, לגדל ילדים, ללכת לעבודה ולנהל שיגרה ברוכה, גם לזה צריך לתת את הלב, וגם ברגעים של קושי וחושך, נזכור את יציאת מצריים, את הרגע שבו רצון ה' התגלה, ואיתו הגאולה האמיתית.
ונאמין. ונחשוב. ונחכה. ונקווה. שנזכה לה ממש עכשיו. ואת חג החירות נזכה לחגוג בחירות אמיתית ובשמחה.
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית
ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il