למרבה הצער, הטרגדיה והאסון, היה כל כך לא מפתיע לשמוע שנוער חרדים מבית השתתפו במסיבה ברעים.
כמעט צפוי וברור מראש.
ושובר לב.
מאות ואלפים של טובי בנינו, או לפחות של אלו שיכולים היו להיות טובי בנינו, מסתובבים ברחובות. בנים ובנות.
והם יכולים היו, חלילה, להיות הילדים שלי ושלך. של כל אחד מאיתנו.
והם מסתובבים חסרי מעש, אבודים, מסתבכים עם דברים שלפני חודשים או שנים לא ידעו על קיומם, מתמכרים, לעיתים קרובות מדי מגיעים לאובדנות.
בני ציון היקרים, המסולאים בפז, מתגוללים בראש כל חוצות.
האם זו אשמה שלנו? אחריות שלנו?
הטור הכואב של שושי, שפך אור על חלק אחד מהבעיה הזו.
קראתי, והלב נחמץ.
חלק מהתגובות התקוממו נגד ההכללה על צוותי החינוך.
אני לא ראיתי הכללה, נדמה לי רק שהמשפט 'האם ידינו לא שפכו את הדם הזה.' יצר רושם מוטעה. אף אחד לא אוהב להרגיש נאשם על דבר שאפילו לא ידע עליו, ובעקבותיו באו גם תגובות מסתייגות.
הטור עצמו דיבר על בעיה קריטית. פתחתי את הקישור לטור הקודם של שושי, מתוארת שם מציאות בעייתית באופן קיצוני. כמובן מאליו שהיא קיימת רק אצל מיעוט קטן מהמלמדים (להתרשמותי לפחות), אבל החלק היחסית קטן הזה קריטי ונורא, שטוב וחשוב שהדברים נכתבו.
יש כמובן אינספור סיבות נוספות לכך שנערים ונערות מתגלגלים לרחוב: ילדים עם הפרעת קשב משמעותית, שהסיכוי שלהם לעבור בצורה חיובית את שנות החיידר והישיבה, הם אפסיים לכתחילה. ילדים שסופגים השפלות בבית – לפעמים מגיל צעיר, בנות שעברו התעללות נפשית או אחרת. בנים שנזרקו מישיבות, ועוד ועוד.
המשותף לכולם – גיל נעורים כואב, טלטלות, ובעיקר: תחושת דחיה והשפלה. לפעמים במינון ש"רק" גורם לאבדן הבטחון העצמי, לפעמים במידה כזו שמרסקת את הנפש לרסיסים.
אז מה זה אומר?
יש פה תביעה עלינו כציבור?
ומה עם בחירה אישית? מה עם האחריות שיש לנוער המתמודד או הנושר, שאינה שונה מהאחריות שיש לכל אחד אחר שנתקל בקושי אחר בחייו?
התשובה לשאלת הבחירה היא ברורה וחד משמעית – בוודאי שיש בחירה. לכל אחד ובכל מצב.
האם זה אומר שכל אחד יכול הכל?
כמובן שלא.
מנין לנו איפה נקודת הבחירה של בחור שנזרק מהישיבה בפעם השלישית, למרות שהוא השתדל, מסתובב לבד ברחוב, ופוחד לחזור הביתה ולפגוש בצער או בכעס של הוריו?
איך אנחנו מבינים מה מרגישה בחורה שבוערת מהשפלה, מחוסר אונים, מצורך בתמיכה, ששואלת את נפשה למות, ולא במליצה?
האם אנחנו יכולים לדעת מה עובר על בחורה שאדם מוערך הרס את חייה, ריסק אותה לרסיסים, ואחרי שנים של שקט, כשנפגעת אחרת דברה במקומה, האדם ההוא זכה בהגנה-השתקה, במקום להיות מוקע ציבורית? איזה משבר נפשי נגרם לה?
אנחנו לא יכולים להבין חוויה שלא התנסינו בה.
אבל אנחנו יכולים לתמוך ולעזור ולהציל עולמות – גם בלי להתיימר להבין.
כמעט לכל אחת יש בסביבה 'נוער מתמודד'. אחיין שעזב את הישיבה, שכנה שהולכת פתאום בחצאית קצרה, חברה מהכיתה של הבת שהחליפה לבוש לגמרי.
איך אנחנו מגיבים? איך מתייחסים?
נוער שרוצה לעשות 'מה שבא לו' בדרך כלל לא מחליף לבוש. למרבה הצער, בתוך הישיבות יש בחורים שחיים חיים כפולים, בלי להסתבך חברתית. כי בשביל מה להם, וכך גם בסמינרים.
נוער שמסתובב בחוץ, שמסתבך, שמחצין את השינוי – הוא על פי רוב נוער שחווה מצוקה, דחיה והשפלה.
ומה שהוא צריך – זה ההיפך.
מתסכל לראות את הבת של השכנה במכנסים, במחילה, וזה גם מפריע ובצדק.
אבל מה גורם לה להתלבש כך?
יתכן שאם היית יודעת מה היא עברה, היית רוצה רק לחבק אותה, לעודד, ולנסות לשכנע אותה שעוד יהיה לה טוב.
אנחנו באמת לא אמורים לדעת מה קורה אצל אחרים, ולא יכולים לדעת, ומיותר וגם מכוער לעסוק בזה.
אנחנו צריכים להתמקד במה שכן בידיים שלנו.
במקום המעורער רגשית של 'נוער מתמודד', יש משמעות רבה לכל התייחסות.
עקימת פה בבית כנסת, עלולה לערער. יחס מתנשא – ממוטט. התעניינות פשוטה, לבבית, בגובה העינים - יכולה להוות חיזוק עצום, יכולה להעביר בלי מילים את המסר שאתה שווה, שיש לך ערך. שיש לך מקום בקהילה בשכונה, יהיה המראה שלך אשר יהיה.
עלתה כאן ביקורת על האשמה של צוות.
אני רוצה לחזק את ידייך, שושי, על הצורך הקריטי להכיר בבעיה, ולהאשים את מי אשם, אכן – דווקא מול הילד.
ילד אמור לכבד את המלמדים שלו. חד משמעית.
אבל אם מלמד אומר לילד – לא יצא ממך כלום.
איך ילד יכול להתגונן מפני אמירה כזו? איזה סיכוי יש שהאמירה הזו לא תרסק אותו?
התיאור שכתבת בטור הקודם היה מחריד. זה בעצם סוג של התעללות רגשית. (שקל להבין אותה ולהיות חכמים אחר מעשה. למרבה הצער, בזמן אמת, קשה תמיד להורים להבחין בגבול שבין יחס קצת בעייתי שצריך להתמודד איתו, לבין התעללות של ממש שצריך להציל את הילד ממנה. אני מכירה משהו דומה גם מניסיון אישי. בזמן אמת קיוויתי שהילד מסוגל להתמודד, ולא ראיתי שום מוצא אחר, אז השארתי במסגרת. אחרי תקופה קלטתי שנעשה נזק ממשי ושהיה צריך לפעול אחרת.)
אם ילד שומע מההורה שהמילים שהמלמד אמר לו הן שגויות, בעיתיות, שאסור להגיד אותם לשום ילד שבעולם, ובטח שלא לילד כמוהו (וכאן מפרטים לו בכנות את הדברים הטובים שרואים בו) – אז הוא מתחזק, גם זה לפעמים לא מיד, אבל בע"ה בטווח הארוך.
אם הורה אומר לילד שהוא צריך לכבד אדם שאמר לו מילים קשות כאלה, הוא מתערער.
אפשר וצריך כמובן לדבר על לכבד, מבחינת לשמור על כללים במוסד. אבל לבקש מהילד לכבד כמו רב, או כמו אדם מבוגר שאחראי עליו – זה כבר ענין שונה לגמרי.
כשילד נדחק לשוליים בגלל קושי למידה או הפרעת קשב, כשילד, חלילה, נפגע נפשית או באופן אחר. הוא זקוק לנו, להורים שנשקף לו את זה, שנסיר ממנו את רגש האשמה.
רגש האשמה הוא זה שמפיל לתהומות, ולכן הוא הדבר הראשון שכהורים אנחנו צריכים לנטרל אותו מהילד, עד כמה שאפשר. וכתגובת נגד – לתת עוד הערכה, עוד שיקוף לטוב שיש בילד, עוד אמון שהמסע הקשה הזה בסופו של דבר יצמיח אותו להיות אדם חזק יותר, מבין יותר, אדם שיעשה טוב לסביבתו, שיצליח להתקרב ולעשות את רצון בוראו.
ובעזרת השם הוא עוד יהיה לכזה, שושי. הבן שלך, וכל הילדים שההורים מתעקשים לתמוך בהם נגד כל הסיכויים, שההורים נלחמים בשבילם בדרך קשה וארוכה שלא תמיד אפשר להבחין שיש אור בקצה שלה,
אבל יש.
ואני כותבת את המילים הללו גם ממקום אישי, כאמא לבן שנפלט מישיבות שלא באשמתו.
זה מצב קשה, קונפליקט בלתי אפשרי כמעט, לנער וגם להורים.
וכל מה שהנער צריך זה עוד אמון, ועוד. וחיזוק האמונה בטוב שבו, האמונה בכך שלהשם יתברך אין טעויות, שאם הוא לא היה מסוגל ללמוד בישיבה, אז זה סימן שהמסלול שלו משמים הוא אחר, ושבסייעתא דשמיא הוא עוד יעשה הרבה טוב, ייחודי לו, דווקא בגלל המקום הזה שאליו השם שלח אותו, למרות ובגלל כל הנפילות שבדרך.
המילים הללו נשמעות תלושות בשעות האיומות שבהן נראה שילד הולך לאיבוד,
אבל הן אמת לאמיתה.
והאמת מנצחת תמיד.
האם הסביבה אשמה בבעיה הבוערת של נוער נושר?
אי אפשר להכליל 'סביבה' כמובן.
כמו שאי אפשר להכליל אנשי חינוך.
רובם מתמסרים, פועלים מתוך יראת שמים, אכפתיות, והבנה חינוכית. באופן אישי נתקלתי בעיקר במלמדים טובים ומסורים שראויים להערכה עמוקה, אני מקוה שזה משקף גם את הכלל.
אבל יש גם אחרים.
מה אפשר לעשות עם אלה שאכן בעיתיים?
נתקלתי פעם בסיפור כואב, של ילדה מבית בעייתי, שאתגרה את המסגרת בבית ספר, וגם לא היה מי שישתדל בשבילה.
בית הספר בגדול השתדל. אבל תלוי כמובן גם מה ומי.
בכיתה ה', המורה לאנגלית העמידה את הילדה בפינה בכל שיעור, בתחילתו.
למה? ככה. כי למה לא. כנראה שהמורה שכנעה את עצמה שיש איזה צדק חינוכי בעניין הזה.
זה נמשך עד ש –
אבא אחד התערב.
סתם אבא. של בת אחרת בכיתה. שלא היה לו שום ענין אישי ושום מעורבות.
הוא רק שמע מהבת שלו על יחס פוגעני קבוע, והוא הזדעזע מספיק כדי ליצור קשר עם המנהלת, לדווח לה, ולבקש שהעניין יטופל.
המנהלת התייחסה ברצינות לפניה, המורה ננזפה, ולפחות הפגיעה המתמשכת הזו נפסקה.
זו דוגמה לסוג של אחריות שצריך שתהיה לכולנו.
אם יש ילד שנרדף באופן קבוע, זה צריך להיות העניין שלנו, גם אם הוא לא הילד שלנו.
ואם אנחנו במקרה ההורים שאותם ההנהלה רוצה לרצות, חשוב שניתן את הדעת גם על הורים אחרים, שההנהלה לא נרתעת מביקורת שלהם.
הדבר הזה קיים לא רק מול בתי ספר, אלא ביחס לכל סוג של רדיפה, אם זה מול אנשים שפוגעים, מטפלים בעיתיים, או, חלילה –
ילדים שנפגעים בביתם באופן קשה בצורה זו אחרת.
מול מצבים קשים נוח וקל לעצום עיניים, אבל הצטווינו ב'לא תעמוד על דם רעך.'
ומה שברור, מה שפשוט, וחשוב, ונמצא ממש בהישג ידינו –
הוא להתייחס במאור פנים, בשוויוניות, בלבביות, לכל נער ונערה שקשה לו, והוא בסביבה שלנו: אחיינית שבאה לשמחה משפחתית – הלבוש שלה מתריס, והחיוך על הפנים, אבל הלב שלה דופק בחרדה ובלבול, חרד ליחס שתקבל.
בחור שנכנס לבית כנסת – החולצה צבעונית, התספורת אולי אסורה בהלכה, אבל הדבר העיקרי שמשפיע עליו באותו רגע הוא, זה אם מקבלים אותו כשווה בין שווים.
מהבן שלי שמעתי על חברים לא מעטים שהפסיקו ללכת לבית כנסת, לא בגלל אי רצון להתפלל, אלא בגלל שהם חשים התנשאות מהאחרים, חברי הקהילה שלהם.
זה לא צריך לקרות.
יש מי שמחנכים לרחמים כלפי נוער מתמודד, כנראה מתוך חרדה על חינוך הנוער 'הרגיל' שלנו.
לרחמים יש אקט משפיל ומרחיק. והם מיותרים.
יש דרכים טובות יותר.
קבלה של אחד כמו שהוא – לא כי אנחנו סלחניים לפריצת גבולות, חלילה וחס, אלא כי אנחנו לא דנים אדם עד שנגיע למקומו, אז אנחנו לא דנים בכלל, אלא לזכות. ורק משתדלים להושיט יד.
וחיזוק הערכים שלנו, מבפנים, באמת. ממילא זה הדבר היחיד שבאמת יחזיק לנו גם את הנוער כולו, והדבר היחיד שישמר את הגבולות גם בדור המסובך שלנו.
יש בתים שבהם גדל בחור מתמודד, יחד עם אח, בחור ישיבה רציני ובן עליה, ושניהם חיים באחווה, בידיעה ברורה שאף אחד לא גוזל את מקומו של השני, אף אחד לא יותר 'שווה' בעיני ההורים, כי לכל אחד הדרך שלו שנקבעה לו מלמעלה, וכל אחד מקבל את ההערכה שמגיעה לו, ובצדק.
כשזו האווירה, האח 'המתמודד' גם לא ישתף את בחור הישיבה בתכנים לא מתאימים. מי שמקבל כבוד – בסופו של דבר גם נותן כבוד.
אם בתוך משפחה המודל הזה יכול להתקיים – הוא יכול להיות גם בציבור.
אז בבקשה,
תסתכלו שוב על הנוער המורכב יותר שבסביבה שלכם.
לא ברחמים, שיש בהם אקט משפיל ומרחיק.
אלא באהבה כנה, בגובה העיניים, בידידות.
בהצעה לתמיכה – אם יש ביכולתכם.
נערים ונערות רבים מדי מתגלגלים ברחוב כפשוטו, גם בשעות הלילה.
זה קורה רק כי אין להם מקום אחר לשהות בו.
זה נורא ואיום, זה מצב שמדרדר בשתי ידיים לתהום.
אסור שהוא ימשיך.
אנחנו בדור של תשובה, של תיקון לקראת גאולה.
ודווקא עכשיו המילים הללו ממגילת איכה, מקבלות משמעות חדשה וקשה: האמונים עלי תולע – חבקו אשפתות.
היחס לנוער מתמודד ונושר, הוא בוודאי אחד הדברים שכציבור אנחנו צריכים לתקן.
ולא שכולנו אשמים, כמובן.
אבל כל אחד צריך לעשות כפי יכולתו.
בואו לא נחכה לאסונות שיעוררו אותנו.
כבר יש לנו מספיק אסונות, מספיק לבבות שבורים.
מאות ואלפים.