אני רוצה לפעמים לחיות את חיי בגלוי, בשחרור.
לדבר אמת. לחיות פשוט. ולהפסיק להציג, להסתיר.
להוריד את המסכה. להיות אני.
האני שלי חמוד, חכם ויפה כ"כ.
חבל, שבמציאות יש אנשים שצריכים ללבוש מסכה כדי לא להיפגע.
יש לכם סודות? היו לכם בעבר?
רובנו שומרים על סודות. סודות משפחתים. סודות אישים. סודות שהפקידו אצלנו...
אני שומרת על סוד גדול מגיל קטן ממש.
נלחמת בשביל לשמור על הסוד. משלמת עליו המון מחירים.
סוד שלא אני בחרתי בו. אני לא רוצה בו בכלל.
אבל הוא משמעותי ונוכח מאד.
אני לא חושבת שאפשר לקבוע אם נכון לשמור סוד או לא. יש מחיר לסוד ויש מחיר לגילוי.
אני כן חושבת ששמירת סוד היא התמודדות קשה.
הייתי שמחה לפתוח את הנושא. לתת במה לכל המתמודדים עם סודות.
לפרוק קצת מהחוויות שלי. מהתובנות. המחשבות.
אחד הדברים המשמעותיים, בעיניי, בסוד, הוא היכולת לשמור על האיזון.
מתי הסוד משרת אותנו והוא משתלם, ומתי הוא חוסם, חונק, ועדיף לספר.
בסודות שאין את הבחירה הזאת (שהסוד הוא לא רק שלנו), ההתמודדות עם הסוד הופכת להיות קשה יותר.
הסוד שלי, הוא מחלה כרונית שאני חולה בה. ההחלטה על הסוד לא הייתה שלי, וגם היום, אין לי כל כך בחירה בעניין, להורים שלי הסודיות של המחלה חשובה מאד מאד.
דבר נוסף, משמעותי בסוד, זה לשים לב שהסוד הוא אמצעי ולא סוף פסוק, שאנחנו יכולים לבחור בו, לא שהוא מאלץ אותנו לוותר על דברים קריטיים בשבילנו, למענו. שזה שוב, מתאפשר רק כשיש בחירה בסוד.
סביב סודות. הרבה פעמים נוצרת אווירה רגישה ולחוצה מאד. של נושא שאסור לדבר עליו, מה שגורם, שגם עם מעט האנשים ששותפים בסוד, לא מדברים על הסוד.
המחלה שלי הייתה קיימת, אבל לא הייתה לה שום התייחסות. לא מצד הסביבה שלא הייתה מודעת אליה, ולא מצד המשפחה הקרובה. היא הייתה נושא רגיש שניסו להקטין ולהעלים את קיומו.
ואני, ילדה קטנה, שבונה את הזהות שלי, מהתיקוף של האנשים סביבי, למדתי גם להתעלם ולהתכחש לחוויות שעברתי.
הרבה פעמים. הסיבה שאנשים בוחרים בסודות, מגיעה מחוסר ההשלמה שלהם עם המציאות, והסוד מאפשר להם להתכחש למציאות שהם מסתירים.
כשאנשים בוחרים בסוד, בגלל "המה יגידו" של הסביבה, הם צריכים לשים לב, ל"מה יגידו" של עצמם.
איך הם מגדירים את המציאות שלהם.
בשיחה פתוחה שניהלתי עם אמא שלי על הסוד, כשהייתי כבר גדולה, היא אמרה שהיא בחרה בשבילי בחיים של סודות, בגלל שהיא לא רצתה שתהיה לי תווית של חריגה ומסכנה. היא רצתה לתת לי ילדות נורמלית.
ילדות נורמלית לא הייתה לי, הייתי צריכה להתמודד עם מחלה ועם סוד.
אבל אני מגדירה את עצמי כנורמלית, ומתפקדת כמו כל אדם רגיל, גם שאני מרגישה ממש לא טוב.
חשבתי על זה אחר כך הרבה.
והבנתי שנכון, שאף אחד לא הצמיד לי תווית של אומללה ומסכנה, אבל גם אף אחד לא הצמיד לי תווית גיבורה, ואף אחד לא היה שם בשביל לחבק אותי ולהיות איתי באתגרים.
הפרשנות של אמא שלי לחולי שלי - הייתה מסכנה, חריגה, חולה, ואת זה היא ניסתה לחסוך לי בעזרת הסוד.
הפרשנות שלי לחולי - היא גיבורה וחזקה. מיוחדת. ואת זה אנשים לא מסתירים.
סודות מביאים איתם הרבה לחץ. על ראש הגנב בוער הכובע, וגם על ראש המסתירים.
כל צפצוף של מכונית ברחוב, גרם לי לדופק מהיר, היו מילים שגרמו לכל הגוף שלי לרעוד.
העיניים שלי התרגלו לבלוש ולבדוק שאין שום דבר מסגיר סביבי.
וגם על המילים שלי יש מסננת. אסור לי להגיד דברים שיסגירו אותי.
אסור לי להתלונן שאני לא מרגישה טוב.. אסור לי להכיר דברים שההיכרות איתם היא בגלל המחלה... אסור לי לספר חוויות שקשורות למשהו שאולי ירמוז...
סודות מביאים איתם בדידות.
אף אחד לא שותף למה שאתה עובר.
אתה לבד בחוויה.
לבד בהחלטות גורליות. לבד במלחמה על חייך.
יש לך סיפורים על קצה הלשון. שמכבידים על הלב. שאין לך למי לפרוק.
אתה משדר עסקים כרגיל. שהכול טוב. הכול שמח.
אפילו שלפעמים אתה בתוך התמודדות ענקית.
זה גורם לנתק וחומות בינך לבין העולם.
עד גיל 17 לא סיפרתי לאדם בעולם על מה שעברתי. למרות שלמחלה שלי, יש חוויות יומיות, ואתגרים בלי סוף.
כשהתחלתי לספר, הרגשתי כמה הייתי בודדה לפני זה.
חיה בעולם משל עצמי.
שאין מי שהיה לי בו אמון, מישהו שמבין אותי ואני יכולה לסמוך עליו.
הפסקה, שיעור, מסיבה, שמחה משפחתית.
אני נמצאת בהתקף, צריכה למצוא דרך לטפל בעצמי בלי שיראו.
ותוך כדי להמשיך לדבר, לשחק, להקשיב, שלא יחשדו.
גם בבית, אני כמובן לא מדברת על ההתקפים שקורים.
לסוד, למחלה לא היה שום מקום.
התמודדתי איתה לבד. לבד. שנים.
הסוד גרם לי להפסיד את הביחד של המתמודדות כמוני.
אסור היה לי להיחשף, וכל דבר שיש סיכון שיחשוף אותי לא התאפשר.
אחד החלומות הכי גדולים שלי, היה להכיר בנות נוספות חולות.
למרות שאני בביקורת בבית חולים כל 3 חודשים, לא יצא לי לפגוש בנות חרדיות.
כשגדלתי, וכן פגשתי בבנות, זה היה מאוחר מדיי.
זה אחד הדברים שממש כואבים לי.
כשאני שומעת מהם על הכיף והעוצמה של הביחד שלהם, אני כל כך רוצה גם.
כשאני רואה איך הן חוו את שנות הילדות עם המחלה, בתוך קבוצה תומכת, אני מרגישה את ההפסד.
של קצת כיף שהמחלה הייתה יכולה לתת לי.
הסודות גרמו לי להיות אלופת השקרים.
מרוב פעמים שבהם לא הייתה לי ברירה, התרגלתי לשקר גם בלי סיבה.
לסדר לי את המציאות כמו שנוח לי.
אף אחד לא יכול לנחש אם אני משקרת או לא, הרבה פעמים גם אני כבר התבלבלתי מה האמת.
כמובן, שזה גרם לי לא להאמין באף אחד, מתוך השוואה, שכמו שאני משקרת יש עוד אנשים כמוני....
כשקלטתי את הנזק שאני עושה לעצמי, עבדתי קשה מאד להתרגל לדבר אמת, ולשקר רק כשממש אין לי ברירה.
לצערי, אני עדיין נאלצת לשקר הרבה.
אבל במה שאני לא חייבת לשקר, אני משתדלת להיות הכי כנה וישרה.
אני רוצה לסיים בסיפור אישי, אחד מתוך אין ספור, שקצת ימחיש את ההתמודדות של הסוד בנוסף להתמודדות עם המחלה.
(לקוח מתוך הספר שאני כותבת – אני בת 8)
אני אצל סבתא בשבת.
בבוקר סבתא קראה לי.
"בוקר טוב גילי, להכין גם לך שוקו?"
השוקו של סבתא מתוק וטעים. ובשבת בגלל שלא שמים מים חמים, הגושים של השוקולית לא נמסים וטעימים ממש!
רציתי להנהן בהתלהבות, אבל נזכרתי בסוכרזית של השוקו שלי, וגם שנאווה, אחותי, תצטרך להזריק לי על השוקו הזה.
זה כבר היה נשמע לי מסובך. החלטתי לוותר.
"תודה סבתא, אבל אני לא רוצה שוקו" אמרתי במאמץ
כוסות השוקו שחיכו לבנות הדודות שלי על השיש קרצו לי.
הסתובבתי מהר,
'תחשבי על משהו אחר' צוויתי על עצמי.
הלכתי בפסיעות גדולות לחדר, ממשיכה בהתארגנות של הבוקר.
לובשת באיטיות את הגרביונים, וחושבת מחשבות גדולות ועצובות.
"למה סבתא לא הכינה לך שוקו, גילי?" שאלה חני, בת הדודה שלי, פתאום, קוטעת את מחשבותיי.
"לא רציתי" עניתי, מהרהרת לעצמי שזה התשובה האמיתית. לא רציתי את כל מה שזה ידרוש ממני.
"חבל, הפסדת, הוא היה ממש טעים!!"
"התפללת כבר חני?" העברתי נושא בכוח.
'אולי אני אבקש מסבתא שבסוף כן תכין לי? בטח יש לה סוכרזית'.
סבתא התפללה. ולא היה לי נעים לבקש ממנה.
הלכתי גם אני להתפלל.
בסך הכול שוקו. ממה אני עושה עסק!
כעסתי על עצמי.
היום. במבט לאחור. אני רוצה לחבק את הילדה שהייתי.
***
מוכר לך? יש לך שאלה? רוצה לשתף?
אשמח לתגובה שלך, כאן או למייל שלי
גילי: gilicha720@gmail.com