המורה, אפשר לשאול שאלה?
אולי השאלה חצופה, ותשלחי אותי למנהלת,
אז אשאל כבר גם אותה...
מה המורה/מנהלת זוכרת מהמבחן שעשתה בכתה ב/ג/ז/ח?
איזה מבחן?
לא משנה.
אני למשל לא זוכרת כמעט כלום מתוכן המבחנים (חוץ מזה שפעם המורה הורידה לי סתאם בטעות! והיה קשה לי למחול לה... על מה, מה היה הנושא, אין לי מושג)
גם מהסמינר אני כמעט לא זוכרת כלום אפילו את חומש שמות שידעתי בע"פ כולל לשון רש"י, אני כבר לא זוכרת היום, וגם אם כן, למה זה חשוב? מה שאני כן זוכרת, אלה דיבורים שלא היה לנו שום מבחן עליהם, אלה שיצאו מהלב ונכנסו מיד ללב בלי שינון ולמידה...
אז למה למען השם,
למה המבחנים קשים?
ולמה הדקדוק בציונים?
נכון שצריך מבחנים, אבל למה זה צריך להיות קשה פרך? מה יקרה אם זה יהיה מבחן קל?
אם לבנות לא תהיה בעיה לעבור פעם אחת על החומר ולהצליח??
האם לא תהיה לבנות יותר מוטיבציה ללמוד, כי לא תהיינה להן בעיה להצליח?
הרי בין כה וכה אין בדיוק תועלת במבחן, לפחות שזה לא יהיה סיוט.
[אולי יש הקלות לבנות מתקשות, אבל מישהו חשב על איך הן מרגישות בין כל המוצלחות?]
מה שעורר בי את התהייה, הייתה שאלה מתוקה ששאל נכד את אמא שלי (אין לי מושג אם הוא התכוון לשאול שאלה מפולפלת או מלוחה....) סבתא - הוא שאל - איך זכית לבעל כזה צדיק? נכון, כי קבלת מאה בכל המבחנים...
צחקנו, גיחכנו, ואז נפל לי אסימון, אז בעצם באמת בשביל מה???
למבחן אין שום משמעות אמיתית לחיים הנצחיים (שזה העיקר) וכמעט לא לחיים העכשוויים, אז בשביל מה?
בשביל מה הדקדוק על כל אחוז בודד, (כן, גם בדינים, ממילא הם לא יזכרו מה היתה הטעות במבחן ועל מה המורה הורידה בציון).
ואם תגידו שזה כן חשוב לקבל מאה! בשביל ההצלחה, ההשקעה. זה חשוב למוטיבציה, להעצמה אישית---
אם כך, למה שזה לא יהיה בר השגה לכולם, לא רק למוצלחים (שפחות תלויים בזה) אלא גם לבינונים ומטה, שבשבילם זה כל כך חשוב.
הרי אנחנו לא כמו כל העולם, שהעיקר הוא הידע, והלימוד הוא רק בשביל לצבור עוד ידע, תעודות ותארים.
הרי חז"ל לימדו אותנו, 'שלא המדרש העיקר אלא המעשה'.
פעם צרכו פחות ריטלין לא רק בגלל שלא היתה תרופה כזאת אלא גם כי לא היתה מחלה כזאת.
נכון שאנחנו בגלות, אבל למה אנחנו צריכים להיות הפרעה שמשעבד את ילדינו בעבודות פרך?
בללמוד בלי הפסקה, לשנן שוב ושוב, פיתום ורעמסס - לחינם!
אם כך אמשיך לשאול -
והבנים?
כל הבן ליאור תשליכוהו וכל הבת תחיון?
הרי זה פשוט שהבנים צריכים לעמול ולהמית את עצמם בתורה, אבל יש היום חיידרים ששמונים אחוז מהילדים לא שורדים בלי ריטלין.
שמענו כבר גם מלמדים שמגדירים את המצב בכתה, כאלה שכבר לוקחים ואלה שעדיין לא...
אם לזה התכוונו חז"ל להמית עצמו בתורה, פשוטו כמשמעו, ומי יקיים אותה אחר כך?
יש היום כל כך הרבה נערים שפשוט לא שורדים.
וגם בחורים שכן 'שרדו' 'והצליחו' אבל בגלל הלחץ הם היום אברכים שלא מסוגלים לפתוח גמרא.
מה יקרה אם הלימוד יהיה בלי לחץ. בלי הישגיות. למה זה לא יכול להצליח?
מה התועלת בכמות אם אין לזה איכות?
האם לא כך לימדו אותנו: 'טוב קצת בכוונה מאשר הרבה שלא בכוונה'?
שאלתי את מי שהיה סגן חתן בחידון שמיטה לפני שלושים שנה, מה הוא זוכר מהחידון, צרובות לו הרבה חוויות, אך מעט מקום זיכרון יש לו מההלכות עצמם...
אם אנחנו רואים שיש הרבה שעולים על הגשר, נופלים, אולי כבר הגיעה הזמן לחפש את מקום הפרצה, במקום לבנות בית חולים ולחלק תרופות?
האמת היא שאני לא אשת חינוך,
ואולי אני לא יודעת את כל השיקולים החינוכיים. גם אם כן, לא אוכל לשנות את כל העולם אף לא פחות מזה.
רק שתביני המורה/המנהלת אני לא רוצה להתחצף.
אני רק מבקשת ממך אישית, שתקלי על ילדי ישראל הטהורים ותני להם להצליח במבחנים.
ואל תדייקי כל כך בציונים כי לא זה מה שבאמת חשוב לחיים.