מה זו שבת, שאין בה לא נרות ולא חלות ולא קידוש?
יש קידוש. אדם שאי אפשר לראות אותו יען הוא עומד מחוץ לדלת, הוגה את סדר הקידוש במבטא אמריקאי מובהק. מדי פעם אני לא שומעת אותו בכלל, מנסה לתפוס את ההברות כמו דייג שרודף אחרי הדגים שבים והם חומקים ממנו בחלקלקות.
עצם אמירת הקידוש מטלטלת אותי. משהו ביום שישי החולף גרם לי לאבד את תחושת הזמן.
במהלך הבוקר, תוך כדי מאבק על הנשימה, שמתי לב לפתע שיוסקה אינו בחדר. מיטה מדגם אחר, מיושן יותר, עמדה במקום שבו היה.
"בעלי..." השתנקתי מבוהלת כשאחת האחיות התקרבה אלי כדי לבדוק את העירוי. "איפה הוא?!"
"העבירו אותו מחלקה באמצע הלילה". היא אמרה. לא היו לה פנים ולא הבעות שהיו יכולות לסייע לי להבין מה זה אומר.
ידיי רעדו כאותו דג ביש מזל שנתפס ברשתו של הדייג. "למה?" הקשיתי באימה מאחורי מסכתי.
"הרדימו אותו. ההרדמה מאפשרת הנשמה מאסיבית יותר".
היא המשיכה להתעסק בעירוי ולא יספה. אילו הייתה מתקרבת אלי וגוחנת לעברי, הייתי מנסה להביט אל תוך עיניה, וכמו אותו דייג מומחה, לנסות לדוג מתוכן את השקרים.
שמא יוסקה נפטר ואף אחד לא רוצה לספר לי?
זה לא יכול להיות. יוסקה ואני היא נשמה אחת שהפריד הבורא בטרם ירדה לעולם. תחילה ירד חציו של יוסקה, שנתיים לאחר מכן באתי אני. לא יתכן שחצי מן הנשמה נעלם, והחצי השני לא יחוש דבר.
שקעתי בתוך המיטה, מעורפלת מגרוני הצורב ומחולשתי הרבה. כמו דג שהפסיק להילחם עם הזרם ונותן לו לסחוף אותו לאן שירצו. עייפתי מלהיאבק.
יש בי כעס על הצוות, שלא העיר אותי כשהעבירו את יוסקה. היה מצופה מהם שיגשו אלי ויעדכנו אותי בהתפתחויות ויתנו לי להיפרד ממנו לפני שהוא עובר.
מה הייתי אומרת לו? קהות החושים אופפת אותי כאילו שתיתי נאדות שלמים של יין, ומונעת ממני להרהר באופן רציף ותהליכי. לראשונה בחיי, אינני יודעת מה הייתי אומרת לו.
אולי לא תמיד צריך להגיד משהו.
שאלתי את עצמי – מה אם יוסקה ימות, ואף אחד לא יטרח להודיע לי? ואני אשכב פה על המיטה ימים על גבי ימים, אחשוב אודותיו ועל אודות מצבו בעוד הוא בכלל...
חדלתי מלדמיין. משהו רטוב בצבץ בעיניי וגלש על ריסיי המועטות. הוא היה חם, כמעט רותח, והיווה את תמצית תחושתי ברגע הזה.
נזכרתי במדרש שאלקנה הקריא לי פעם, על המלאך שמגיע אל התינוק בסמוך ללידתו ואומר לו: " 'צא, כי הגיע זמנך לצאת לעולם'. והתינוק לא רוצה. הוא מסביר למלאך כי די לו במקום שהוא דר בו, במקום שאין בו לא ניסיונות ולא צער ומבוכה, רק שכינה. אור. וטוב.
והמלאך משיב: 'עולם שאני מכניסך יפה הוא, ועוד שעל כורחך אתה נוצר במעי אמך, ועל כורחך אתה נולד ותצא לעולם'.
מיד בוכה הוא. ולמה בוכה? מאותו עולם שהיה בו, שמניחו".
טבעי לבכות. טבעי שתינוק שנמצא במקום הכי קדוש וטהור יבכה על שהוא צריך לצאת אל עולם טמא ורחוק.
אבל המדרש לא תם. שנים חולפות והמלאך והתינוק נפגשים בשנית, בדיוק לשם המטרה ההפוכה.
אני זוכרת איך אלקנה קרא והטעים: " 'לְסוף, הגיע זמנו למות, ואז בא המלאך אצלו ואומר לו:
'מכיר אתה לי'?
והוא אומר: 'הן'. ואומר לו: 'מדוע באת היום אצלי'?
ואומר לו: 'להוציאך מן העולם'.
מיד בוכה ומשמיע קולו מתחילת העולם ועד סופו...' "
זה בסדר לבכות, אני מבינה. זהו טבעה של הנפש – שלא רוצה לבוא ולא רוצה לחזור.
שוב חושבת על יוסקה. לקחו אותו ככה. רוצה לומר - רגע, חכו. למה מיהרתם? אולי היה כדאי שלפני ההרדמה, מישהו היה אומר עם יוסקה שמע ישראל? אדון עולם? מה אומרים במצב כזה? האם יש היתכנות שהוא יצליח להיגמל מההנשמה? ואם לא, שלפחות ימות כמו יהודי.
אוטוטו פרק סיום... הספר עוד שבוע בחנויות!