יום שישי בבית חולים אינו שונה מיום רגיל. אם יש משהו שחסר לי בחמשת החודשים בהם נכלאנו בבית, היה זר הפרחים שיוסקה היה קונה לי. אמנם הילדים דאגו תמיד לכל הפרטים הקטנים וצרפו למשלוחיהם גם זר יפה ומכובד - שעל פי סוגו יכולתי לפענח את זהות הקונה.
חמניות זו חדווה. חדווה אוהבת חמניות. אם אלה ורדים אדומים, זהו לבטח אלקנה. פרחי הצבעוני שמורים לעקיבא, ואילו ליהושע של אלישבע יש את התכונה לרכוש זרים עצומי ממדים, לא משנה של מה, העיקר שיהיו רבי נוכחות.
אבל הכי התגעגעתי לזרים של יוסקה. כי יוסקה לא אהב פרחים, וידעתי שכשהוא בכל זאת קונה לי אותם לשבת, הוא מתעלה על תפיסתו המוקדמת כי צמחים שייכים אך ורק לג'ונגל.
האמת היא, שלא יזיק אם מישהו יכניס לחדרנו זה, מספר עציצים. עציצים פולטים חמצן, בדיוק מה שאנחנו צריכים, לא?
במצבנו, לא יזיק לנסות שום דבר, גם לא הכנסת נטעים של עצי פיקוס למרכז החדר. מי יודע.
אחרי ההרהורים על אודות זר הפרחים נזפתי בעצמי: "תגידי חנהלה, מה קורה לך? מי אמר שלא תמותי היום? זה מה שמעניין אותך – פרחים?!"
נזכרתי בכל אותם קדושי עליון לאורך ההיסטוריה שהתקדשו בסילודין ברגעיהם האחרונים. היה ברור להם שהם הולכים למות, על כן טיהרו עצמם קודם עלייתם בסערה השמימה כשפרקי תפילה, שירה והודיה על שפתותיהם.
אני לא קדושת עליון. אני סתם חנהלה אחת, בת שמונים, שרוצה לחיות ורוצה פרחים לשבת ולא מתאים לה לחשוב שהיא בדרך למקום שלא חוזרים ממנו אלא רק בביאת גואל צדק. וקשה לי לחשוב שאולי כדאי לומר וידוי לכל מקרה שפתאום מצבי יתדרדר.
זה מפליא אותי שאני כה שלווה, אני אמורה לפרוץ בבכי רק מן המחשבות הללו. אבל עובדה, אני שוכבת רגועה על המיטה, נושמת לאט ובקושי. אפילו חרב חדה. ברגע אחד יכול הקדוש ברוך לפתוח את כל החסימות ולהפיח בי שפע של אוויר. ואני אקום ממקומי ואצעד עד לפתח מסדרון המחלקה, אבקש תלבושת אסטרונאוט ואלך להתנדב בעצמי. אספר את ניסיי.
דמיונות כגון אלה אולי אינם מפיחים בי אוויר, אך כוח הם ודאי נותנים לי. השתעשעתי בדמיונות כיצד אעבור ממיטה למיטה, אציג את עצמי כ: חנהלה. עדות חיה לכך שגם זקנים שורדים. אל תתייאשו אף פעם. ובדיוק אז נכנסים אל תוך החדר שלושה אסטרונאוטים בצעדי פינגווין מסורבלים וסוקרים אותנו כאילו היינו תערוכת מאובנים.
"אתם צריכים משהו?" העזתי לשאול אותם וכבר פרצתי בשיעול עז ונורא.
"אמא?!" שאל הפינגווין הראשון. האם אני קודחת מחום עד כדי הזיות? הלא זוהי חדווה!
שיעולי מונע ממני לאמת את זהותה באופן ודאי. שני האסטרונאוטים האחרים מתקרבים גם הם אלי. "אמא", קולם של אלקנה ועקיבא מפיח בי בדיוק את האוויר החסר. האם זוהי לא הוכחה שמוטב היה שאישאר בבית?!
"יש לנו רק חמש דקות להיות פה לפני שיעלו עלינו", הלחץ של אלקנה משעשע אותי, ילד בתלם.
"פרוטקציה שמימי ארגנה", הוכרח עקיבא להבהיר. "היא רצתה לבוא, אבל פחדנו להגיע כמשלחת גדולה מדי..."
"ילדים", קולו החלוש של יוסקה גרם להם להסתובב לכיוונו. "אבא!!!" דווקא המילה הזו גורמת לי להתפרק. אני לא רוצה לבכות, קשה לנשום כשבוכים והמאמץ על הריאות גדל. חונקת. נחנקת. משתעלת שוב. הם כבר לא איתי, מדברים איתו ואני לא שומעת על מה.
לא מצליחה להכיל את גודל הרגע, את הידיעה שנפגשנו. שהפינגווינים שלי הסתננו הנה לומר לנו שלום. כולם, מלבד אלישבע. מסוכן מדי שתיכנס לכאן.
ואני רוצה להגיד להם: "ילדים יקרים שלי, אבל למה רק עכשיו? לא יכולנו לעשות את זה קודם, במרחב פתוח ולא מסוכן?!"
אין זה הזמן להטיף מוסר, לנזוף או לכעוס. הגיעה עת להרפות, לקבל את המציאות. כל מה שקרה, התגלגל באופן שבו קבע בורא העולם. באו ילדיי, עושים לי נחת, אקבל אותה בזרועות פתוחות.
"תמסרו ד"ש לכולם. למימי, לצילה, וכמובן לאלישבע ולכל הנכדים והנינים". זה היה משפט ארוך שגרר אחריו קוצר נשימה שהלחיץ את הבנים וגרם להם לצאת מהחדר במהירות ולקרוא לאחות. רציתי לבקש מהם שיישארו, זה בסדר. גרוע יותר מזה כבר לא יכול להיות.
אולי כאן.
עוד אסטרונאוטית מזן פינגוויני מיהרה לעברי, בדקה את המדדים ואמרה: "גברת מרכוס, את צריכה לשמור על הכוחות שלך".
הבטתי בה בעיניים בנות שמונים שנה: "כל החיים שמרתי על הכוחות שלי בשביל הילדים--" שיעול צרח ממני.
"זה יפה מאוד מצידך", היא הגיבה בקרירות. "אבל עכשיו את צריכה לשמור עליהם עבור עצמך".
החבורה המסתננת נפרדה מאיתנו. עיניים נקשרו בעיניים. נופפה לשלום והלכה.
"ילדים טובים", מלמל יוסקה מהמיטה ממול.
לא העזתי לענות לו חזרה. האחות צודקת. אני זקוקה לכוחותיי עבורי.
אוהבת את חנהלה ויוסקה? עברת איתם את המסע על גלגלים?
בעוד שני פרקים ניפרד מהסיפור, מוזמנת לכתוב לנו את מה שיש לך לומר: shvirega@gmail.com