שמונה חודשים עברו מאז עזבתי את בית החולים וחזרתי לבית. שבתי לעצמי ולכוחותיי, ומלבד רגל שנסחבת מעט מאחור, אף אחד לא יכול לדמיין שהקורונה ביקרה בגופי והשתוללה בו כמו עטלף שנכלא ברשת. ועוד בגילי המופלג, לא מגיע לי צל"ש?!
כוח של זקנים עקשנים.
כשהילדים הודיעו לי שהגיע הזמן לחזור הביתה, סירבתי באופן נחרץ. אני לא חוזרת בלי יוסקה, אחכה לו. לא אכפת לי כמה זמן זה יקח. גידלתי דור, יש לי סבלנות, רק לבעלי לא יהיה לי?!
חדווה הגיעה, התישבה לידי, אמרה: "אמא, יש בעיה עם רבקי. היא לא יכולה לגור בבית. זה נעשה מורכב מדי. חשבנו..." ננשכו שפתיה. "שאולי זה יכול להיות רעיון טוב שהיא תבוא לגור אצלך".
"לא, חדווה. לא". התנגדתי מיד. "אני לא יכולה לקחת עליה אחריות. היא לא תקשיב לי. וחוץ מזה, אני צריכה לשאול את יוסקה, ואת יודעת שעכשיו קצת קשה להשיג אותו. אני לא מכניסה אותה אלינו בלי האישור שלו. אנחנו אנשים מבוגרים, צריכים את הפרטיות שלנו".
חדווה היססה, הידקה חגורה על שמלה. "אמא", היא המשיכה שוב. "רבקי רק צריכה מקום לישון ולאכול, ואת זה את יכולה לתת. היא תשהה בתיכון שלה רוב שעות היום. תעבוד. תהיה עסוקה".
יש לי בעיה בלסרב לילדים שלי. בגילי התחלתי להשלים עם כך שזה כנראה גם לא ישתנה. אני אישה זקנה, בוגרת קורונה, מה עוד אפשר לצפות ממני?! כמעט מתתי לפני ראש השנה, עכשיו תמוז. שום דבר לא מובן מאליו.
לא יודעת איך זה קרה, מצאתי את עצמי בחזרה בבית. רבקי הגיעה, אי אפשר היה לזהות אותה בכלל - רק את החיוך ההוא, חיוך שלא ישתנה אף פעם, שהסתמן נבוך על פניה וניסה לזהות מה אני מרגישה.
הכנתי לה חדר, הצעתי מיטה עם מצעי פו הדוב, וביקשתי מאלישבע שתקנה מפיץ ריח, לא בניחוח רויאל. אמרתי לרבקי: "תקשיבי, פה בבית יש כללים. אני מביאה לך מפתח, והוא שלך. תשמרי עליו טוב. סבא לא יסכים שאשכפל עותק נוסף. לפעמים את יודעת, קשה לו לשחרר כמה שקלים על משהו שנראה לו לא מספיק חשוב. אז תשמרי. אנחנו הולכים לישון באזור השעה תשע. אם את באה מאוחר יותר, תפתחי את הדלת בזהירות ואל תשכחי לנעול אותה אחרייך".
היא תקעה בי פרצוף מעניין ולא הגיבה.
לקחתי אותה לסיור במטבח, נתתי לה ארוחת צהריים. נטלתי נתח עוף צלוי, תלולית אורז ושלוש כפות של תפוחי אדמה מתובלים היטב וארזתי בקופסה.
"למי זה?" הציצו אלי עיניה הסקרניות מתוך שיערה המפוזר.
"זה לסבא", הכרזתי במבט קשוח.
החיוך המוכר התפשט על פניה הנוגות, גלש לצחוק רוטט. "סבתא... סבא כבר לא חי".
השענתי זרוע רועדת על השיש. "תקשיבי לי טוב, רבקי! אני לא רוצה לשמוע ממך מילה על הנושא הזה! אני עושה מה שטוב לי ומה שעוזר לי, זה מה שהקורונה לימדה אותי – רק אני יודעת מה הכי נכון עבורי, ואם לשמור לסבא אוכל בצד זה עושה לי נעים, זה מה שאני אעשה – גם אם זה משעשע אותך. הבנת?"
כשאני יוצאת מהבית למועדון גיל הזהב, להרצאה, לקניות, לביקור רופא, או לכל מקום אחר, אני משתדלת להשאיר ליוסקה פתק, לכתוב לו איפה אני נמצאת. ככה ליתר ביטחון, אולי בכל זאת הוא יבוא לבקר. לראות שאני בסדר. הגיוני, לא? בשבט עשינו שישים.
בבוקר אני מסדרת לו את המצעים של המיטה, מאחלת לו יום נעים, ומתנצלת על הבלגן שאני מעוללת בזמן העדרו.
סליחה יוסקה, ששיתפתי את הילדים בסוד שלנו. הייתי צריכה אותם כדי שיעזרו לי להמשיך את פעילות העמותה שלנו. קראתי להם לפגישה, הגשתי שטרודל תפוחים ותה בספלי הפס המוזהב. סיפרתי להם הכול, נקשתי על הקלסר השחור, פתחתי אותו. סיפרתי את האמת בלי יותר מדי דרמות. היית צריך לראות אותם, יוסקה. התחילו ב: "וואו, לא ידענו, ואיך אבא עשה את זה? לוותר על חיים של עושר, של נוחות, ומה איתך, אמא?!" השתקתי אותם ואמרתי: "לא באתי לשתף אתכם כדי לסחוט מכם קריאות הערכה והתפעלות, תאמינו לי שאני לא צריכה את זה. ובכלל לא רציתי שתדעו מהעניין, אז בואו תקשיבו בלי לקטוע אותי, בסדר?"
מתנצלת על שהם הפכו לאנשי סודי, זה אתה שהלכת בלי לבקש ממני רשות. אתה יודע שלא הייתי מסכימה. אבל הקלסר שלך ממשיך להתמלא, ולפעמים, כשנוספות בו עוד כמה קבלות שלא ראיתי איך הן הגיעו אליו, אני מאמינה שזה כנראה אתה – מגיע, מכניס וחוזר למקומך, בדיוק כפי שהיית כל החיים – איש צנוע במעטה קשיח מעט.
אני מבטיחה לך שלא גיליתי לאף אחד מה קרה לנו ב'דיזיין', לא רוצה להכעיס אותך. שלא יהיה לך תרוץ להישאר רחוק.
הילדים באים לסעוד כאן את סעודות השבת. אני משאירה את המקום שלך ריק, מתאפקת לא לפתוח את הדלת סתם באמצע הסעודה, כמו שעושים לאליהו הנביא בליל הסדר. אולי אם הייתי מעיזה לצפצף על כולם, ובכל זאת מתאמצת לקום, הייתי מגלה אותך עומד מאחורי הדלת, עם אותו זיק שובב בעיניים, הצלקת החדשה שבמצח והמבט הסמכותי והרך, ואומר לי: "הנה, חנהלה, חזרתי".
לפעמים רבקי מדליקה מוסיקה בווליום גבוה. קורה שאני מתאפקת, קורה שאני לא מצליחה ונוזפת בה, אומרת לה שזה מפריע לך. במצבים כאלה תמיד עדיף לזרוק את האחריות על מישהו אחר.
וכשהיא תוקעת בי את המבטים הקבועים שלה, אני מזכירה לה: "רבקי, בלי סבא אני לא יכולה לחיות. אם את רוצה שאני אמשיך להיות פה, ושיהיה לך בית, תצטרכי לקבל את הגירסה שלי, גם אם בעיני מתבגרת מתוסבכת כמוך זה לא בדיוק מסתדר. תאמיני לי שאני יודעת מה שאני עושה. כל דבר שהסתבך לי בחיים התחיל בכך שלא הקשבתי לעצמי".
זה מה שאני אומרת לבנים, לבנות, לחתנים ולכלות, לנכדים ולנינים, סבא עדיין פה, הוא רק הלך רגע,
עוד מעט הוא חוזר.
אני בינתיים נשארת, כדי שיהיה לו לאן לשוב,
מחזיקה בידיי הקמוטות - בית, תום, ולב.
אחרי תקופה ארוכה בה ליווינו את יוסקה וחנהלה, זה הזמן שלכן לכתוב מילות פרידה 💛
מוזמנות לכתוב/ לשאול/ להגיב לרחלי לביא שניווטה אותם ביד אומן.
ניתן לכתוב פה בתגובות למטה, או לשלוח ישירות לרחלי: leedhorachel@gmail.com
בשבוע הבא יופיע פרק עם התגובות של רחלי בע"ה.