אחרי הגלגלים: מאחורי הקלעים
מי כמוני אהבה את יוסק'ה וחנה'לה... איך אפשר לא לאהוב את הזוג המתוק והמיוחד הזה?!
ידעתי שיוס'קה ילך. אולי לכן היה קל לי יותר היות והסוף היה ידוע לי.
לכן אולי הופתעתי מחלק מהתגובות... כולנו בוגרות קורונה. רק ארבע שנים חלפו מאז היא החלה. וכולנו יודעות מה עלה בגורל הרבה מהזקנים שנדבקו, ועם כל היותו של הסיפור לא אמיתי, הוא מוכרח להיות מעוגן עם המציאות, והמציאות בקורונה הייתה שאנשים בגילאים של יוסק'ה וחנהל'ה שנדבקו בנגיף, רובם הגדול לא שרד... סטטיסטית, עובדתית.
אבל למה לגרום לאנשים לעצב? לא מספיק עצוב לנו במלחמה הזו?
ראשית, הסיפור נכתב, נגמר והושלם הרבה לפני שהמלחמה פרצה. קשה לי להאמין שהייתי מצליחה לכתוב את הסיפור הזה בעיצומה של מלחמה...
ושנית, כאן בא המקום לספר מה עמד מאחורי הסיפור.
הכל התחיל מהשכן בבניין ממולי, אדם בן שמונים ותשע, סב לשבט מכובד. זקנו המשתפל, הצח וההדור, פניו הקורנות והשטריימל המלכותי שחבש לראשו מדי שבת וחג, שיוו לו מראה של יהודי בעל צורה.
הוא היה חולה בקורונה, רק שבוע. ונפטר. סבא של חברה שלי.
התקשרתי לנחם אותה, העליתי זיכרונות ילדות יפים של שבתות מתוקות ומפנקות, וכאבתי יחד איתה על אובדנו של האיש שנקטף בחטף בשיא עשייתו הברוכה למען המשפחה, על אף גילו המבוגר.
"את היחידה שמבינה אותי", היא אמרה. "כי את הכרת אותו. כל מי ששומעת שסבא שלי נפטר מקורונה, אומרת לי: 'אבל הוא היה בן שמונים ותשע!'"
'אם לסבתא היו גלגלים' מביא את הסיפור האמיתי של התקופה הלא פשוטה שעברנו. זהו סיפור שבא להעלות על הכתב את גורלם של כל אותם זקנים וזקנות שהקרבנו על מזבח הקורונה, ולרבים לא היה אכפת.
בארצות שונות הסירו ביודעין את מגבלות הקורונה, או הטילו אותן באיחור, מתוך ידיעה ברורה כי החלטה זו תפגע אנושות באוכלוסיית המבוגרים.
היו שהתבטאו, ואף בקול רם: ימותו הזקנים, נוכל לחזור לחגוג.
מזעזע יותר כשאדם צעיר נפטר טרם זמנו, אך הזילות כלפי הדור עליו אנו נשענים וממנו באנו, באה לידי ביטוי בעת ההיא בצורה קשה ובוטה.
שאלתי את עצמי, אולי אחרי יוסק'ה אנשים יאמרו שהצעירים צדקו... ולא, בעיניי הצדק אינו מוחלט וודאי לא עם הצעירים.
כל אחד ואחת מאיתנו מכירים מישהו שהלך, שלא שרד, ושהיה אדם מיוחד במינו. וכמה גדולה האבדה בעבור המשפחה ובעבור כל העולם כולו.
זכיתי להכיר לא מעט זקנים נחמדים וטובי לב, שניסיון החיים כה העשיר את נפשם ואת רוחם וכה השביח אותם. היה לי חשוב לתת במה וביטוי לכל אותם מבוגרים שמהווים בעבורי השראה.
האם צדקו ילדיהם של יוסק'ה וחנה'לה בכך שמנעו מהם לצאת מביתם במשך חמישה חודשים? בכוונה תחילה לא הבאתי תשובה חד משמעית, שכן החיים אינם דיכוטומיים ויש לה, לסוגיה זו, פנים רבות.
אך למסקנה אחת חשוב להגיע, אותה הסיקה בעבורי שבי לוי היקרה, עורכת 'שבי רגע': "במקרה הזה, יותר משהרגה הקורונה, הרגה הבדידות".
ולכל אותן אלה שהופתעו מסוף הסיפור– ארבעים יום לפני פטירתו של האדם, יודעת על כך הנשמה. קראו את הסיפור מההתחלה וחפשו את הרמזים.
כאן ראוי לציין, כי ל"אם לסבתא היו גלגלים" נכתב סוף אחר... הרבה דיונים נעשו סביבו, ולבסוף הוחלט לגנוז אותו ולכתוב סוף שונה, אותו קיבלתן כעת באתר. הסוף המקורי מופיע בספר, מוזמנות לקרוא אותו ולשפוט איזה סוף מועדף עליכן. חברה אחת שקראה את הסוף המקורי אמרה לי: "רחלי, דווקא עכשיו, עם כל המוות שמסביב, הפרק, הסוף הזה, הביא לי הרבה נחמה. להסתכל על מה חשוב באמת, להיכנס לפרופורציות הראויות ופשוט לחיות".
מוזמנות לחפש את הספר ולמצוא בו את שני הסופים 😊
בעת פרידה, ברצוני להודות לכל מי שטרחה להגיב, להעיר ולהאיר, שיתפה בתחושותיה וליוותה את הסיפור במשך כמעט שלוש (!) שנים. אתן קהל היעד, המטרה והדרך, בלעדיכן לא היה דבר. תודה גדולה, יקרות!
תודה לשבי לוי, עורכת האתר והניוזלטר 'שבי רגע', שנתנה לסיפור במה מכובדת, מאפשרת, מלאה במרחב ובמעוף, וליוותה את התהליך הארוך בסבלנות ובאהבה... שבי, תודה!
תפילתי כי נעריך את החיים של כל אדם באשר הוא, ושנזכה כולנו לחיים מלאים בטוב, בעשייה ברוכה ובדרך של תורה ומצוות.
להצצה על הספר ב'יפה נוף' לחצי כאן
